דברי הנשיא באזכרה הממלכתית לבנימין זאב הרצל

דודי זכרו לברכה, המדינאי ושר החוץ אבא אבן כתב בזמנו, ואני מצטט: "הציונות היא לא פחות ולא יותר מאשר תחושת העם היהודי למקור ויעוד במולדת שקשורה באופן נצחי לשמה". כך כתב. ואכן – "אין ציונות בלי ציון". למרות זאת, אני מבקש באופן חריג להעלות מן האוב פרשה שהייתה לסלע מחלוקת בתולדותיו של חוזה המדינה בנימין זאב הרצל, כמו גם בתולדות התנועה הציונית: מה שמכונה "פרשת אוגנדה" – כלומר הרעיון לכינון מדינה יהודית באפריקה. וגם אם נדמה שהשיח אודות הפרשה הזו הפך להיות מעט ארכאי, אני מבקש לדבר דווקא עליה כאן היום, ובעיקר על אתגר האחדות שהיא הציבה בפנינו – כעם וכתנועה לאומית.

כזכור, באפריל 1903, פגש הרצל את שר המושבות הבריטי צ'מברלין, שהציע לו לממש את החזון הציוני על אדמת מזרח אפריקה. אלכסנדר ביין, הביוגרף של הרצל היטיב לתאר את ההתרגשות שאחזה בצירי הקונגרס הציוני כששמעו מהרצל על ההצעה שהכירה סוף סוף ברעיון המדינה היהודית. הוא כתב כך: "התעודה האנגלית עשתה רושם חזק. צ'לנוב – כלומר יחיאל צ'לנוב, מגדולי המנהיגים של ציוני רוסיה – קם ובירך 'שהחיינו'. ההכרה ביהודים כעם, ואמון הממשלה הבריטית בכוחות הבניין והיצירה שלו, הבטחת אוטונומיה ליהודים, וקרקע בטוחה תחת רגליהם, הסעירו אותו ורבים אחרים עד עומק־הלב. אך מיד אחר־כך", מסייג ביין, "נתעורר ויכוח סוער". הרוחות התלהטו, והיו מי שהאשימו את הרצל במנהיגות לקויה, בפזיזות, בחוסר יושר, אפילו הוטחה בו המילה הנוראה "בוגד". בהרצל! במי שרבים כל כך בעם היהודי ראו בו משיח.

צירי הקונגרס המתנגדים, "אומרי הלאו", חשו שעצם הרעיון של ויתור על מדינה בארץ ישראל הוא התכחשות לעקרון הבסיסי ביותר של התנועה הציונית, וחורבן נוסף של ירושלים עוד בטרם הוקם הבית הלאומי החדש. היום אנחנו יודעים עד כמה הם צדקו, אבל אז, בזמנו – קריעה גדולה איימה להיקרע בקרב החבורה המהפכנית הזו שחלמה מדינה ליהודים.

אני רוצה להדגיש כאן משהו חשוב: הרצל אמנם כונה "משיח", ו"מלך היהודים", אבל, כפי שכתב פרופ' בנציון נתניהו במסתו המופלאה על הרצל, הוא לא היה קונצנזוס מוחלט אף פעם, ואם לצטט את קביעתו של נתניהו: "מצדדיו הגמורים בתוך העם היהודי היו מועטים ביותר. בכל הימים בהם פעל למען הציונות הייתה לו מלחמה מלפנים ומאחור, באוייביו מחוץ לתנועה, ובחבריו לתנועה". כך כתב. ואכן, הרצל וכל חבריו ומתנגדיו בהנהגה הציונית, הבינו שמותר להתווכח, שצריך להתווכח, שחובה להתווכח!! וכך, בתוך כל הוויכוח וסערת הרגשות, הרצל עמד בפני אחד ממבחני המנהיגות הגדולים שלו, כשמחל על כבודו וניגש לשוחח עם הסיעה המתנגדת. הוא עמד על הציות למנגנונים הדמוקרטיים של הקונגרס ועל ביצוע החלטת הרוב, אבל לצד אלה גם מצא נוסחת פשרה – בדמות הקמת משלחת שתצא לבחון את השטח ותמסור את המלצותיה, וזאת מבלי שתיתמך בכספי השקל הציוני.

ברבות הימים, ובצדק רב, תכנית אוגנדה ירדה מהפרק, וזכינו להקים את מדינת ישראל בארץ ישראל. אבל מורשת הרצל נשארה – זו ששמה בראש ובראשונה את אחדות ישראל. זו הנקודה החשובה ביותר שאני מבקש להדגיש כאן – בפסגת הר הרצל בירושלים – בירת הנצח שלנו; כאן, בהר המקודש, המאחד והמלכד הזה, עלינו, על כולנו, לזכור – שהרצל ראה בתנועה הציונית ובשיבת ציון המודרנית קודם כל את השיבה אל עם ישראל. "אנו," אמר הרצל בהתרגשות בפתח הקונגרס הציוני הראשון, שבעוד כחודש תהיה לי הזכות הגדולה לציין בבאזל 125 שנים לקיומו, באירוע של ההסתדרות הציונית העולמית בראשותך – ידידי וחברי יושב הראש יעקב חגואל, "אנו שבנו הביתה. הציונות היא שיבה אל היהדות. אנו הבנים שבים הביתה… ומוצאים שיש לנו אחים". אנשים אחים אנחנו, כך השכיל הרצל להבין, ולעולם לא תהיה מדינת ישראל אלמלא נתקן את הקרעים בתוכנו. לפני העלייה ארצה, לפני יישוב הארץ, ולפני הקמת המדינה, הציונות היא הבחירה בעם ישראל. הבחירה למצוא מחדש את האחים שלנו. הבחירה לדבוק זה בזה. הבחירה ב-"יחד".

אני מאמין שהמסקנה העיקרית שאנו צריכים להסיק מחזונו ופועלו של הרצל – ברורה ומחייבת. הלכידות שלנו – כעם וכאומה – היא הבסיס האיתן ביותר לקיומנו. בסיס שבלעדיו לא רק שלא הייתה קמה מדינת ישראל, אלא שבלעדיו לא נוכל להתקיים כאן, בביטחון, בשגשוג, במדינה יהודית ודמוקרטית. אזרחי ישראל עומדים בפתחה של עוד תקופת בחירות, החמישית בשלוש וחצי השנים האחרונות. גם עכשיו, במיוחד עכשיו – כאשר העם בישראל מאיים להיקרע, עלינו לחזור אל הרעיון שהוא בסיס לפרויקט הציוני כולו: למרות כל מחלוקת אנחנו נשארים יחד. אני מאמין בנו. אני יודע שיש לנו את הכוחות לצלוח כל משוכה וכל אתגר יהי זכרו של חוזה המדינה בנימין זאב הרצל ברוך, וחזונו חקוק בלב האומה.