מוסד הנשיאות בישראל

ראשיתו של מוסד הנשיאות בישראל

עם הקמתה של מדינת ישראל החליטה מועצת המדינה הזמנית (הרשות הנבחרת שקדמה לכנסת) ב-16 במאי 1948, לבחור בד”ר חיים ויצמן, שכיהן שנים רבות כנשיא ההסתדרות הציונית, לתפקיד “נשיא מועצת המדינה הזמנית”. בשלהי מלחמת העצמאות, אחרי הבחירות לאסיפה המכוננת (שהייתה למעשה הכנסת הראשונה), בחרה הכנסת בויצמן, ב-17 בפברואר 1949, לנשיא הראשון של מדינת ישראל.
ככלל, תפיסתה של הנהגת המדינה דאז לגבי נשיא מדינת ישראל, כפי שבאה לידי ביטוי בדיוני ועדת חוקה של מועצת המדינה הזמנית, הייתה דומה לחזונו של הרצל: “תפקידיו של הנשיא יהיו תפקידי ראש מדינה בלתי מפלגתי, המייצג את הארץ ואת העם בשלמותם, כלפי פנים וכלפי חוץ” (מתוך המצע לדיון בועדת חוקה, שהיווה חלק מהצעת החוקה שחוברה על ידי ד”ר ליאו כהן). ב-1951 נחקק ‘חוק כהונת נשיא המדינה, התשי”א-1951’, שכפי ששמו מרמז – לא עסק בסמכויותיו של נשיא המדינה, אלא רק בכהונתו ובהליך בחירתו.
ב-16 ביוני 1964 אישרה הכנסת את ‘חוק יסוד: נשיא המדינה’.

תפקידי נשיא המדינה

את כניסתו של הד”ר חיים ויצמן לכהונת הנשיא הראשון של מדינת ישראל, ליוותה מידה לא מבוטלת של עמימות באשר לסמכויות הנשיא ויכולת השפעתו. השורות הבאות, שכתב הנשיא ויצמן, מעידות על תחושותיו באותה עת: “לא שאינני מעריך את הכבוד הרב שמשרה זו מקנה למחזיק בה, אולם לא הובהרו לי הזכויות והחובות המוטלות על הנשיא… כך, למשל, נאמר לי כי הנשיא מהווה סמל. עד עכשיו לא עלה בידי להבין פירושה של אמירה מעורפלת זו ומיהו שהחליט על המשמעות הסימבולית של נשיא המדינה”.

במרוצת השנים, הוגדרו בחוק תפקידיו הרשמיים של הנשיא בחוק יסוד ובחוקים נוספים וחלק ניכר מאותה עמימות – הוסר. ועם זאת, לנשיאי המדינה לדורותיה הייתה – ועודנה – השפעה עצומה על מדינת ישראל ועל החברה הישראלית וזאת גם משום שהם עוסקים בתחומי עשייה שמעבר לקווי המתאר שהתווה המחוקק, וזאת כפועל יוצא של אישיותם, תפיסות עולמם, הרקע עמו הגיעו לכהונה, אהדת הציבור כלפיהם ואמונו בהם.
את אופי ומידת השפעתו זאת של הנשיא יש המכנים “כוח רך” (Soft Power).
כאשר מדינת ישראל עושה הולכת וקרבה לשנתה ה-80, מתעצבים תפקידי הנשיא גם ברוח חזונו של הנשיא יצחק הרצוג, לפיו על המדינה להגיע למועד ציון זה כשהיא מלוכדת יותר, מפולגת פחות, עוסקת בלי פחד ובאומץ במחלוקות שבתוכה, באופן שיצמיחו אותה ויחזקו את איתנותה.
דרך המלך להשגת יעדים אלו, כך מאמין הנשיא הרצוג, נשענת על הקשבה, כבוד, שיח הדדי והכרה לעומק תוך בנייתם של גשרים פנימיים, לאומיים, אזוריים ובינלאומיים.

חוק יסוד: נשיא המדינה

החוק קובע כי בראש המדינה עומד הנשיא. הנשיא נבחר על ידי חברות וחברי הכנסת לתקופת כהונה אחת בלבד בת שבע שנים, בבחירות חשאיות שנערכות בישיבה מיוחדת. ‘חוק יסוד: נשיא המדינה’ מונה שורה של סמכויות המסורות לנשיא ותפקידים המוטלים עליו הכוללים:

• חתימה על חוקים לאחר אישורם בכנסת.
• מילוי התפקידים שיוחדו לנשיא ב’חוק יסוד: הממשלה’, ובמרכזם הטלת הרכבת הממשלה בתום התייעצות עם נציגי הסיעות הנבחרות.
• האמנת הנציגים הדיפלומטיים של המדינה וקבלת כתבי אמנה של נציגים דיפלומטים אשר מדינות חוץ שיגרו לישראל.
• חתימה על אמנות עם מדינות חוץ שאושרו על ידי הכנסת.
• מילוי כל תפקיד שיוחד לנשיא בחוק בקשר למינוי שופטים ונושאי משרות אחרות ולהעברתם מכהונתם.

בנוסף על סמכויות אלו, נותן החוק בידי הנשיא את הסמכות לחון עבריינים ולהקל בעונשם וכן קובע החוק כי הנשיא “ימלא כל תפקיד אחר ונתונה לו כל סמכות אחרת שיוחדו לו בחוק”.

סמכויות הנשיא
שתי הסמכויות הנשיאותיות הפורמליות, המובהקות והמוכרות ביותר, אשר מעוגנות, כמובן, בחוקי היסוד בישראל, הן הטלת מלאכת הרכבת הממשלה וכן סמכות החנינה. לצדן עומדות לרשות הנשיא סמכויות נוספות, כפי שיפורט בהמשך.

הטלת מלאכת הרכבת הממשלה
‘חוק יסוד: הממשלה’ מגדיר בפירוט את ההליך הפורמלי של הטלת התפקיד להרכבת הממשלה על-ידי הנשיא על אחד מחברי הכנסת לאחר הבחירות או במקרה של התפטרות ראש הממשלה. מעורבותו של הנשיא בסוגיה זאת נובעת משתי סיבות מרכזיות: הראשונה, היציבות הנשיאותית אשר חוצה את קדנציות הממשלות והכנסות ומעניקה עוד פרספקטיבה, רחבה ושונה, לתהליך. הסיבה הנוספת היא יכולתו של הנשיא, כראש המדינה, לפעול ולגשר בין תפיסות ומחנות מפלגתיים, וזאת בנקודת הזמן המקטבת והמפלגת ביותר לכאורה – תקופת הבחירות לכנסת.
על פי החוק, הנשיא מתייעץ עם נציגי הסיעות בכנסת, ומטיל את התפקיד להרכיב ממשלה על אחד מחברי הכנסת שהסכים לכך. ככלל, נהגו נשיאי ישראל להטיל את מלאכת הרכבת הממשלה על מי שסיכוייו להקים ממשלה נראים כגבוהים ביותר. יש לציין כי באופן מסורתי פעלו הנשיאים כדי להרחיב את גבולות הגזרה הקואליציוניים כך שיכילו מנעד רחב ככל האפשר של גוונים וקולות של החברה בישראל, אשר ישפיעו על עיצוב המדיניות. הליך ההתייעצות כולל שיחות של הנשיא עם נציגי הסיעות בנושאי השעה וכמובן בסוגיית הרכבת הממשלה.

מתן חנינות
לנשיא המדינה נתונה הסמכות החוקית לחון עבריינים ולהקל בעונשם על-ידי הפחתת העונש או המרתו לעונש אחר. כל אדם רשאי לפנות בבקשת חנינה לנשיא המדינה בעצמו, באמצעות בא כוחו או באמצעות בני משפחה מדרגה ראשונה. ניתן להגיש לנשיא המדינה בקשה להקלה בכל סוגי העונשים המוטלים על-ידי בית המשפט, ובכלל זה העונשים הבאים: מאסר; מאסר בעבודות שירות; פסילת רישיון נהיגה; קנס, לרבות קנס תעבורה וקנס מנהלי; בקשה לקציבת עונש מאסר עולם, לרבות בקשה להקלה נוספת בעונש מאסר עולם שנקצב; בקשה לקיצור תקופות התיישנות או תקופת המחיקה, לרבות מחיקת מרשם תעבורתי; בקשה להקלה באמצעי משמעת שהוטל על בעל מקצוע מוסדר (התליית או ביטול רישיון).
על פי המדיניות הנהוגה, נשיא המדינה ידון בבקשת חנינה רק כאשר הסתיימו כל ההליכים המשפטיים הנוגעים לבקשה. בקשת החנינה מופנית לנשיא המדינה ומשם מועברת למחלקת החנינות במשרד המשפטים או למשרד הביטחון, לפי ההקשר. בקשת החנינה נבחנת תוך איסוף המידע וחוות הדעת הדרושים לצורך קבלת ההחלטה, לרבות איסוף נתונים וקבלת חוות דעת מגורמים רלוונטיים נוספים. בסיומם של הליכים אלו מתגבשת חוות דעת המובאת בפני שרי המשפטים או הביטחון טרם ההמלצה לנשיא המדינה.
במעלה השנים לקיומו של מוסד החנינות, מהווה מתן החנינה גם ביטוי לחזונו של הנשיא, לתפיסת עולמו ולסל הערכים שלו, ויש להם השפעה גדולה ומכוונת על מתן או אי-מתן החנינה.
חתימת נשיא המדינה על כל חנינה טעונה חתימת קיום של השר הרלוונטי.

החברה הישראלית
אחד מיעדיו הלא רשמיים, אך המשמעותיים, של מוסד הנשיאות לדורותיו, הוא מתן קול למגוון שדרותיה של החברה הישראלית, תוך הפניית זרקור למגזרים ולתחומים שונים – כל נשיא בהתאם לחזונו.
נשיאי ישראל מציבים במרכז כהונתם את העצמתה של הערבות ההדדית הישראלית, ואת החשיבות לתת את הדעת על כל אזרח וקהילה. העיסוק בקידום חוסן לאומי ולכידות חברתית, תוך הכרת הפסיפס הישראלי על גווניו ומורכבויותיו, והעצמתן של ממלכתיות, סולידריות ותחושת שייכות, הוא מהמרכזיים בתפקידי הנשיא הלא-פורמליים. כפועל יוצא, עוסק הנשיא יצחק הרצוג רבות בסוגיות הנוגעות לחיבור, גישור וקיום מרחב ממלכתי הולם ובטוח לוויכוחים ולדיונים בסוגיות רגישות.
כמו כן, פועל הנשיא לבניית מנוע מרכזי לפיתוח מנהיגות העתיד של ישראל ושל העולם היהודי.
דאגתם של נשיאי ישראל לקבוצות השונות בחברה הישראלית מצאה ביטוי פעמים רבות בהנחת תשתית איתנה לסולידריות חברתית תוך חתירה לצמצום השסעים הקיימים בחברה.
בנוסף, נשיאי ישראל לדורותיהם עסקו גם בסוגיות הנוגעות ליהדותה של מדינת ישראל – בהיבט היסטורי, דתי ותרבותי.

חתימה על חוקים
כדי לתת לחוק תוקף רשמי, נדרשת חתימת הנשיא עליו, כשהדברים נכונים לכל חוק מלבד חוקים הנוגעים לסמכויות הנשיא. חתימתו מופיעה לצד חתימת קיום של ראש הממשלה או שר. חתימת הנשיא על חוק בישראל מחויבת מצד אחד, אך עם זאת אינה מעכבת את כניסתו של חוק לתוקף.

האמנת דיפלומטים ומינוי שופטים
מתוקף תפקידו כראש המדינה מקבל הנשיא את כתבי האמנתם של נציגים דיפלומטיים בישראל ומאשר את האמנתם של נציגי ישראל בחוץ לארץ. כמו כן, הנשיא ממנה את כלל הערכאות השיפוטיות בישראל וחותם על כתבי המינוי לשופטים, לדיינים ולקאדים. כמו כן, ממנה הנשיא נושאי תפקידים שונים כמוגדר בחוק, ובהם נשיא האקדמיה הלאומית למדעים, יושב ראש הרשות לשיקום האסיר, נשיא אגודת מגן דוד אדום, חברי המועצה להשכלה גבוהה וחברי המועצה הלאומית למחקר ולפיתוח אזרחי ועוד.

תפקידים נוספים
לצד הסמכויות המוגדרות בחוק, רבים רואים במוסד הנשיאות, שיש שהגדירו אותו כ”רשות הרביעית”, יסוד הכרחי ומבורך בשיטת הממשל הישראלית, דווקא משום שפעולותיו והשפעתו מצויותִ מחוץ לקווי המתאר של הסמכויות שהוקנו לו בחוק.
מעצם מיקומו מעל הפוליטיקה, מהווה נשיא המדינה דמות שהיא מקור תמיכה לרבות ולרבים מכל שדרות החברה הישראלית, אישיות מגשרת הפועלת ממשכנה שהוא גם ביתו של העם.
הנשיא עוסק גם במיסוד ובהובלת שותפויות מקומיות ובינלאומיות פורצות דרך, בנושאים שונים הנוגעים לעוגני פעילותו, כדוגמת ההתמודדות עם משבר האקלים, המאיים על עתיד האנושות.
עצם קיומה של דמות אנושית מחברת בראש המדינה תורם, כך מקובל, ליכולתו של הציבור לדמות לנגד עיניו את המסגרת הממלכתית של המדינה ולהזדהות עמה. כן תורם מוסד הנשיא לתחושת יציבות, הכרוכה גם בהפרדה הקיימת היום, בין הבחירות לנשיאות לבין הבחירות לכנסת.

יחסי חוץ
אף ש’חוק יסוד: נשיא המדינה’ איננו מציין זאת במפורש, הרי שאחד מתפקידיו המוכרים והחשובים של נשיא המדינה הוא ייצוגה של מדינת ישראל בפני הקהילה הבינלאומית וכן למול יהדות התפוצות.
יציאותיו של הנשיא את המדינה מובאות לעדכון גורמי הממשל הרלוונטיים, וזאת מתוקף העובדה שלצד העצמאות הנשיאותית, יש ברכה גדולה בכך שמוסדות השלטון בישראל פועלים בתיאום ובסינרגיה.
ביקורי הנשיא במדינות העולם מהווים, לעתים קרובות, ביקורים היסטוריים המניחים יסודות להעמקת הקשר עם מנהיגי העולם ועמיהם.
הקשר בהובלת נשיאי המדינה עם יהודי התפוצות תרם ותורם רבות ליצירת גשרים הדדיים ורבי משמעות והשפעה בין יהדות התפוצות למדינת ישראל ולהיפך, ולהשפעה על המתרחש בעולם היהודי.

הנשיא כדמות ייצוגית
דימויו של הנשיא במעלה השנים כמי שביכולתו לגשר על פערים וכניצב מעל למחלוקות הפוליטיות, מחזק את אמון הציבור בו. למוסד הנשיאות שמורה, אפוא, חשיבות רבה כמי שמייצג את המדינה ומאפשר לאזרחים להזדהות עמה הן ברגעי משבר ואתגר, הן בימי גאווה ותקווה.

רעיית הנשיא – הגברת הראשונה של ישראל
תפקידיה ותחומי עשייתה של רעיית נשיא המדינה, “הגברת הראשונה של ישראל”, אינם מוגדרים רשמית בחוק או בנוהל. במרוצת השנים, יצקה כל אחת מהן את התוכן שמצאה לנכון במהלך שנותיה בתפקיד, ועסקה בקידומם של תחומי חברה וקהילה משמעותיים הקרובים ללבה. פירוט בנוגע לחזונה ולפועלה של הגברת הראשונה מיכל הרצוג תוכלו למצוא בחלק המוקדש לכך באתר.

דמותו של הנשיא

בחירת הנשיא נתונה בידי חברי הכנסת, ולכאורה היא בחירה פוליטית. עם זאת, משמעותו הייצוגית והסמלית של מוסד הנשיאות, והעובדה כי הבחירות לנשיאות שנערכות בין חברי הכנסת הן חשאיות, הביאה לכך שהנשיאים שנבחרו היו בדרך כלל אישים בעלי שיעור קומה, שאר-רוח ותרומה למפעל הציוני ולמדינה, וזכו לאהדה רבה בכל שדרות העם.
רבים מיהודי העולם מתייחסים אל הנשיא לא רק כנשיא מדינת ישראל אלא כנשיא העם היהודי. בדומה לנשיא הסנהדרין בימי המשנה והתלמוד – נשיא מדינת ישראל פועל מתוקף אישיותו ומעמדו לייצוגה ולהשמעת קולה של ישראל מול ראשי מדינות, אישים בכירים ומוסדות חשובים ברחבי העולם.
על דמותו של הנשיא ועל מהות מוסד הנשיאות נאמר בפסיקתו של בית המשפט העליון: “הנשיא מסמל את המדינה, ואת ערכיה המוסריים והדמוקרטיים… הוא מייצג במעמדו את הממלכתיות, ואת הקווים המאחדים והקושרים בין פלגיה השונים של החברה הישראלית. הוא אמור לשקף באישיותו את הטוב, היפה, הערכי והייחודי המאפיינים את הציבור בישראל. הוא אמור לשמש דוגמא ומופת בדרך מילוי תפקידו, ובאופן ניהול אורחות חייו הפרטיים גם יחד” (בג”ץ 5699/07 פלונית (א’) נ’ היועץ המשפטי לממשלה).

מקור התואר “נשיא”

התואר “נשיא” מקורו בתנ”ך. בני חת תושבי חברון פנו אל אברהם בתואר הכבוד “נשיא אלהים אתה בתוכנו” (בראשית כ”ג ו’), וגם ראשי השבטים של בני ישראל נקראו נשיאים.
בימי הבית השני ובתקופת המשנה והתלמוד, “נשיא” היה תוארו של ראש הסנהדרין – האיש שעמד בראש המוסד הדתי והשיפוטי העליון של היהודים בארץ ישראל, ושייצג את העם ביהודה מול השלטונות הרומאיים.
הקונגרס הציוני הראשון העניק את התואר “נשיא” לבנימין זאב הרצל, מייסד ההסתדרות הציונית. בספרו “אלטנוילנד” פרש הרצל את חזונו למדינה היהודית, ובו ייעד את הקונגרס לבחור נשיא אחת לשבע שנים. תפקידו של הנשיא, על-פי הרצל, יהיה ייצוגי בעיקרו, הוא יעמוד מעל למחלוקות פוליטיות ויסמל את האחדות הלאומית.

חוק יסוד: נשיא המדינה

ב-1964 נחקק ‘חוק יסוד: נשיא המדינה’, ואלה עיקריו:

• הנשיא הוא העומד בראש המדינה.
• מקום מושבו של הנשיא הוא בירושלים.
• כל אזרח ישראלי, שהוא תושב ישראל, כשיר להיות מועמד לנשיא המדינה.
• עשרה חברי וחברות כנסת רשאים להציע מועמדת או מועמד לתפקיד נשיא המדינה.
• הנשיא נבחר בידי הכנסת בהצבעה חשאית, ולאחר בחירתו הוא מצהיר אמונים בפניה.
• תקופת כהונתו של נשיא המדינה היא שבע שנים. בעבר (עד התיקון לחוק בשנת 1998), תקופת הכהונה עמדה על חמש שנים, וניתן היה להיבחר ליותר מכהונה אחת.
• החוק מקנה לנשיא חסינות מהותית לגבי מה שקשור בתפקידיו או בסמכויותיו. משמעותה של חסינות זו הינה כי הנשיא איננו עומד בפני בית המשפט, בשל דבר הנקשר בתפקידיו או בסמכויותיו. תכליתה של החסינות המהותית הינה להגן על מעמדו של הנשיא כמי שעומד בראש המדינה, ומעל הרשויות האחרות.
• נוסף על החסינות המהותית, נתונה לנשיא חסינות דיונית, ולא ניתן להעמידו לדין פלילי (עם זאת – כן ניתן לחקור את הנשיא, ואף לגבות ממנו עדות). החסינות הדיונית של הנשיא פוקעת עם סיום כהונתו.
• נשיא יכול להפסיק למלא את תפקידו באופן זמני (באישור הכנסת) בשלושה מקרים: יציאה מגבולות המדינה; בקשה של הנשיא מוועדת הכנסת לצאת לנבצרות (מכל סיבה שהיא); ועדת הכנסת, ברוב של שני שלישים מחבריה, מחליטה להוציא את הנשיא לנבצרות בשל מצבו הבריאותי.
• בהיעדר נשיא מאחת מהסיבות לעיל או אם נפטר הנשיא וטרם נבחר נשיא חדש – ממלא את מקומו יושב ראש הכנסת.
• החוק מאפשר להעביר נשיא מכהונתו באמצעות תהליך שימוע שמנוהל בידי ועדת הכנסת, ואך ורק בהסכמת 90 חברי כנסת.
  

נס הנשיא

נס הנשיא הוא הסמל המייצג את נשיא מדינת ישראל. צורתו רבועה, רקעו כחול עם שוליים כסופים, ובמרכזו מופיעים עלי זית, מנורה, והמילה ישראל (הסמל עוצב על ידי האחים גבריאל ומקסים שמיר).
למרות הדמיון הרב לסמלה של מדינת ישראל, יש מספר הבדלים בין נס הנשיא לסמל המדינה. כך למשל, נס הנשיא הוא רבוע בעוד שסמל המדינה בצורת מגן; ובנוסף, צבע המנורה, ענפי הזית, והמילה “ישראל” על-גבי נס הנשיא הם בצבע לבן או אפור-כסוף, בשונה מהצבע הזהוב שבו הם מופיעים בסמל המדינה.
נס הנשיא נועד לסמן את נוכחותו של נשיא המדינה, לרוב בטקסים ובאירועים רשמיים. כתוצאה מכך, לדוגמה, נהוג להניף את נס הנשיא במשכן הכנסת ובמליאתה בעת קיום טקס שבו נוכח נשיא המדינה. הנפת נס הנשיא היא חלק מטקס קבלת הפנים שעורכת הכנסת לנשיא המדינה, והוא מורד מן התורן עם עזיבת הנשיא את משכן הכנסת. בלשכת נשיא המדינה מוצג נס הנשיא דרך קבע, כמו גם בחדר ירושלים (“הטרקלין”) ובאולם האירועים והטקסים בבית הנשיא; והוא מתנוסס יחד עם דגלי המדינה בגינת משכן נשיאי ישראל.

הרשות הרביעית: על מוסד הנשיאות מאת: ינון גוטל-קליין

השיח הישראלי הורגל לפקפק בנחיצותו של מוסד הנשיאות, לראות בו סמל ריק ולהעלים עין מהשפעתו הרבה על המדינה לאורך השנים. התבוננות בעבר מלמדת אחרת – ומשליכה לעתיד ינון גוטל-קליין “אני מכיר את מוסד הנשיאות”, אמר הנשיא יצחק נבון לחבריו ממפלגת העבודה, “ידעתי למה אני נכנס. ברור לי בהחלט מה לעשות בתקופת נשיאותי. לצורך זה אינני זקוק לכל תוספת סמכויות”. “זאת לא החלטה ממשלתית”, אמר הנשיא יצחק בן-צבי לעוזרו, “כאן יש לי מה להגיד”.
על אף הדמיון בין שני הנשיאים הירושלמים, בן-צבי ונבון, מפתיע ביותר למצוא ציטוטים דומים שלהם בנוגע לגבולות הגִזרה של סמכויותיו של העומד בראש מדינת ישראל. מפתיע – משום שהנשיאות של שניהם התנהלה במִסגוּר פוליטי שונה לחלוטין: הנשיא בן-צבי כיהן בתפקידו כשבראש הרשות המבצעת עמד ידידו הקרוב בן-גוריון, אשר דרכיהם שזורות היו זו בזו מימי בחרותם. ודאי שהיו מחלוקות ואכזבות בין השניים, אך אין ספק שהשיח בין מוסד הנשיאות לבין הממשלה והעומד בראשה באותם ימים היה חברי, קולגיאלי ומושתת על יסודות דומים ורקע משותף. לעומת זאת, הנשיא נבון כיהן במקביל לראש הממשלה בגין, אשר לא רק צמח בערוגות שונות ומנוגדות אלא היה יריבו הגדול של פטרונו המפלגתי. עם זאת, הן לבן-צבי הן לנבון היה ברור מהן סמכויותיו של הנשיא – ומה רבה השפעתו מחוצה להן.
שיח הסמכויות הנשיאותי, אשר מלווה את מדינת ישראל מאז הקמתה (ואף קודם לכן) ועד עתה, היה, הווה וכנראה גם יהיה, בסיס למחלוקות רבות ולביטויָן של תפיסות שונות; אך הוויכוח העז על סמכויות הוא רק קצה קצהו של הדיון הציבורי הער – או המתעורר אחת לתקופה – על אודות הנשיאות הישראלית, נחיצותה, השפעתה והדרך שבה היא מוצאת את ביטויָה הציבורי. הנשיא חיים הרצוג טען כי “הנשיאות של מדינת ישראל היא כהונה הכרוכה במידה רבה מאוד של אי-הבנה”, ואכן, הנשיאות בישראל נדמית כחמקמקה שבמוסדות: מחד גיסא – בחלון הראווה התמידי; ומאידך גיסא – לא מוסברת, קשה לפענוח. אפילו מערכות הבחירות לנשיאות לאורך השנים, יִצריוֹת לצד אפרוריוֹת, לא תרמו להבנתה. כך, נותרה הנשיאות מעין משתנה נעלם, רואה ואינו נראה, או אינו נראה כפי שהוא באמת.
מאמר זה מבקש לפוגג את הערפל אשר אופף את מוסד הנשיאות הישראלי ולשפוך אור על נחיצותו והשפעתו, תוך עיון לא רק בתיאוריה אלא גם במעשה – באופן שבו עיצבו נשיאי ישראל את תפקידם לאורך השנים.

לוח זמנים – בחירות לכנסת והרכבת ממשלה

• יום הבחירות לכנסת
• המועד האחרון לפרסום רשמי של תוצאות הבחירות: בתוך שמונה ימים מיום הבחירות יפורסמו תוצאות הבחירות ברשומות (סעיף 11 לחוק יסוד: הכנסת).
• על-פי הנוהג המקובל, התוצאות מוגשות לנשיא המדינה על-ידי יו”ר ועדת הבחירות המרכזית, ביום פרסום התוצאות הרשמיות.
• קיום התייעצויות עם סיעות הכנסת
• מועד אחרון להטלת התפקיד להרכבת הממשלה – הנשיא יטיל את התפקיד להרכיב ממשלה על אחד מחברי הכנסת, לאחר קיום התייעצות עם הסיעות בתוך שבעה ימים מיום פרסום תוצאות הבחירות (סעיף 7(א) לחוק יסוד: הממשלה)
• לאחר שהנשיא הטיל את התפקיד להרכיב ממשלה, עליו להודיע על כך ליושב ראש הכנסת ועל יושב ראש הכנסת להודיע על כך לכנסת (סעיף 13(א) לחוק יסוד הממשלה).

המשך התהליך לפי חוק יסוד: הממשלה (להלן: “החוק”)
התאריכים המדויקים תלויים במועד הטלת תפקיד הרכבת הממשלה על-ידי הנשיא.

1. לפי סעיף 8 לחוק, לח”כ עליו הטיל הנשיא את הרכבת הממשלה, נתונים 28 ימים להרכבת הממשלה. הנשיא רשאי להאריך את התקופה לתקופות נוספות ולא יותר מ– 14 ימים (סה”כ לא יותר מ-42 יום).

עברה התקופה שניתנה לח”כ ולא עלה בידו להרכיב ממשלה, או שהוא הודיע לנשיא שאין בידו להרכיב ממשלה או שהוצגה

2. ממשלה והכנסת דחתה את הבקשה להביע אמון בממשלה – לנשיא יש שתי אופציות, שעליו לנקוט באחת מהן, בתוך שלושה ימים (סעיף 9(א) לחוק):

• להטיל את הרכבת הממשלה על ח”כ אחר שהודיע לנשיא שהוא מוכן לקבל את התפקיד. לח”כ עליו הטיל הנשיא את הרכבת הממשלה (בסיבוב השני), נתונה תקופה של 28 ימים להרכבת הממשלה, אותה לא ניתן להאריך (סעיף 9(ג) לחוק).
• להודיע ליושב ראש הכנסת שאינו רואה אפשרות להרכבת ממשלה.

3. הנשיא רשאי לחזור ולהתייעץ עם נציגי סיעות בכנסת לפני שיבחר באחת החלופות כאמור (סעיף 9(ב) לחוק).

4. אם בחר הנשיא להודיע ליושב ראש הכנסת שאינו רואה אפשרות להרכבת ממשלה או שהטיל על ח”כ את הרכבת הממשלה (בסיבוב השני) ולא עלה בידו להרכיב ממשלה, או שהוא הודיע לנשיא שאין בידו להרכיב ממשלה או שהוצגה ממשלה והכנסת דחתה את הבקשה להביע אמון בממשלה – רשאים רוב הח”כים לבקש מהנשיא, בכתב, להטיל את התפקיד על ח”כ מסוים, שהסכים לכך בכתב, בתוך 21 ימים (סעיף 10(א) לחוק).

5. אם הוגשה בקשה כזו – על הנשיא להטיל את התפקיד על חבר הכנסת שצוין בבקשה בתוך יומיים (סעיף 10(ב) לחוק) ולח”כ עליו הוטל התפקיד נתונים 14 ימים להרכבת ממשלה (סעיף 10(ג) לחוק).

6. אם לא הוגשה בקשה על ידי רוב הח”כים או שהח”כ לא הרכיב ממשלה (בסיבוב השלישי), או שהודיע לנשיא שאין בידו להרכיב ממשלה או שהממשלה הוצגה והכנסת לא נתנה בה אמון – יראו את הכנסת כאילו החליטה על התפזרותה לפני תום הכהונה, ויתקיימו בחירות בתוך 90 יום (סעיף 11 לחוק).

7. הצליח ח”כ להרכיב ממשלה (בכל אחד מהסיבובים), יודיע לכך לנשיא המדינה ויו”ר הכנסת ותקבע ישיבה לצורך כינון הממשלה בתוך שבעה ימים (סעיף 13(ב) לחוק).