דברי הנשיא באזכרה 41 שנה לפטירתו של הראשון לציון הרב הראשי לישראל יצחק ניסים זצ״ל

ראשית לכל אני מבקש להודות לך – ידידי שר המשפטים ושר האוצר לשעבר משה ניסים, על ההזמנה החמה לדבר כאן היום. אני מרגיש שאני לא עומד כאן רק בשם עצמי, אלא גם בשם אבא שלי – חיים הרצוג זכרו לברכה, שאתה כיהנת כשר משפטים בשעה שהוא היה הנשיא השישי של מדינת ישראל, ושררה ביניכם אהבה, הערכה, ואחווה גדולה. לאבא היה קשר עמוק לעולם המשפט, וגם כנשיא התחום הזה היה קרוב לליבו, כך שהקשר החם ביניכם היה חשוב לו מאד. תודה לך. אני מבקש גם לברך בעת הזאת על היוזמה החשובה מבית מרכז מורשת הרב ניסים – להקים מוזיאון לזכר הרבנים הראשיים והראשונים לציון, אשר הנהגתם המופתית של שניים מהם תעמוד במרכז דבריי הערב. "והלא עניין לנו עם האומה העברית, האומה שידעה את החוק של 'ושננתם לבניך' עוד מראשית עלייתה על הבמה ההיסטורית", במילים האלה נקט, שר החינוך זלמן שז"ר, לימים הנשיא השלישי של מדינת ישראל, בשעה שהניח בכנסת את היסודות ל"חוק לימוד חינם", ב-1949. ואכן, תורת ישראל נכתבה ועברה מאז ומעולם, במתכונת של "ושיננתם לבניך". ממש כמו אותו השיר עליו כתב אהוד מנור – "השיר שסבא, שר אתמול לאבא, והיום אני", כך גם התורה, שאף היא שירה, עוברת מדור לדור, מאב לבן ומבן לנכד. העיקרון המכונן הזה, של המעבר הבין-דורי המעוגן במורשת ישראל, ניצב לנגד עיניי כאן הערב, כשאני זוכה, לצדך ידידי היקר – משה ניסים, להנציח את זכר אביך – הראשון לציון הרב יצחק ניסים זצ"ל, ובה בעת להנציח את זכרו של שותפו וחברו לכס הרבנים הראשיים – סבי הרב הראשי לישראל יצחק אייזיק הלוי הרצוג זצ"ל, שכיהן לצידו לאחר פטירתו של הרב עוזיאל זצ"ל. על מעט מתורתם הגדולה שעברה מהם אלינו אני מבקש לדבר בפניכם היום.

הרב ניסים שנולד בבגדאד ועלה לארץ במסע מפרך היה אחד מחשובי רבני ישראל. בנאום הכתרתו כראשון לציון הציב לנגד עיניו את תפקידו של הרב בישראל ואני מצטט: "תפקידו (של הרב) השלטת השלום והאחדות… לאחד ולא להפריד, לקרב ולא להרחיק…עלינו לדאוג לאחדות האומה, לנטוע שלום אהבה ואחווה בין כל שבטי ישראל". את תפקידו זה ביצע הרב ניסים לאורך שנות רבנותו במסירות רבה, בהידברות עם כל חלקי החברה בישראל ובסיורים בארץ, בערים ובקיבוצים. בשנת תשי"ז עת ביקר באחד מקיבוצי השומר הצעיר פנה אליהם ואמר:

"לנו יש תורה המקיפה את כל מערכות החיים… הריני מעמיד עצמי לרשותכם, אשמח מאוד אם תטרידוני בשאלות ואם תטלטלוני בדרכים. זאת חובתי ואעשנה".

הרב ניסים אף ראה ערך גדול בהנחת תשתית תורנית והלכתית למדינת ישראל כמדינה יהודית.

בהקדמתו לספרו "יין הטוב" מעיד הרב ניסים כיצד "לאחר הקמת מדינת ישראל, שאלות משאלות שונות צצו ועלו חדשים לבקרים, וצריך הייתי ליתן דעתי עליהן (אך) כבדה עלי עבודת הציבור עד שלא נתנה לי זמן מספיק לעיון ולכתיבה". דמותו של הרב ניסים, אם כן, משקפת אהבה ומחויבות אין קץ הן לעם, הן לחברה, והן למדינה. זוהי תמצית ההנהגה התורנית כפי שראויה להיות. שירת חייו הייתה התורה אך הוא לא שר אותה לבדו אלא בדואט, היה לו חבר ושותף לדרך – סבי זצ"ל – הרב ד"ר יצחק אייזיק הלוי הרצוג, שגם סיפורו שזור בסיפור העם היהודי ומדינת ישראל.

הרב הרצוג היה איש אשכולות אשר גם למד והתמחה במתמטיקה וספרות, עסק בפוליטיקה ומדינאות, פעל אל מול נשיאים ומנהיגים להצלת העם היהודי בשואה ואחריה, וכמובן, מעל הכל, היה מורה הלכה עצום, שלאורך כל שנות פעילותו לא משה מפיו אותה שירה, שירת התורה. לכל אורך דרכו הוא השכיל לראות את החברה והעם לנגד עיניו. בהקדמה לעבודתו המונומנטלית: "תחוקה לישראל על פי התורה" הוא ציין שתי עובדות שהוכיחו כי האנשים, החברה – עומדים לנגד עיניו כל העת כמנהיג תורני – האחת היא שיש להתחשב בעובדה כי חלק מהעם אינו "דבוק לחלוטין במסורת קודשנו" כדבריו, מה שגורם למחשבה השגויה, כי "תורה ודמוקרטיות נראות זרות זו לזו"; והעיקרון השני והחשוב לא פחות הוא העובדה כי "אף על פי שהמדינה תהיה יהודית, הרי גם במידה לא מועטת מדינה משותפת ליהודים וללא יהודים" כך כתב. עקרונות אלו הובילו את סבי בספרו "התורה והמדינה" להציב את הסטטוס קוו כעיקרון מארגן ובסיס לדיון שרלוונטי עד ימינו אנו. הוא עסק באופיה של השבת במדינת ישראל, בחינוך ובכשרות, בחקיקה ובהתרת עגונות, ועוד ועוד; כך שדמות ההנהגה התורנית, המחוייבת לעם ולמדינה, השתקפה היטב גם בהגותו ובדרכיו.

על הקשר המיוחד ששרר בין סבי – הרב הרצוג ובין אביו של משה – הרב ניסים ניתן ללמוד מעט מדברי ההספד שנשא הרב ניסים על הרב הרצוג: "זכיתי לשרת עמו את עם השם" אמר הרב ניסים והמשיך: "אין גבול וקצה להערכתי את שיתוף הפעולה המלא, והאמון הבלתי מסויג שהיה בין שנינו".

בסוף ימי השלושים לסבי ביקש הרב ניסים גם ללמוד ממנו נקודה אחת וללמדה לציבור וכך אמר: "סגולה אחרת שרצוני ליחד עליה את הדיבור היא – אהבת ישראל… מעולם לא נטה לחשוד באיש, והיה ממלמדי הסנגוריה על בנים טועים. אהב כל אחד ואחד מישראל ולא חסך מעצמו טרח ועמל לעזור לו". מכאן אני פונה אליכם – הקהל הנכבד, ובעיקר לתלמידי הָרַבָּנוּת בכלל והעתידים להיות רבני ערים בפרט, וכמובן למוקירי זכר הרבנים. שני עקרונות הובילו את הרבנים הרצוג וניסים, שני עקרונות שצריכים להיות לנו לדגל ולקריאת כיוון, ובוודאי למנהיגים תורניים: מציאת השפה המשותפת שבין עולם התורה והמדינה, בין היהדות והדמוקרטיה, בין ההלכה והמחקר וחשוב לא פחות – הקשר של הרב עם סביבתו ועם כל שכבות העם והאוכלוסיות במדינת ישראל. תפקידו של הרב הוא אינו רק להביא ולתווך את דבר השם לעם אלא גם להיות קשוב לרחשי הציבור כך שדברי העם, שירת העם, יעלו ויתעלו אף הם. כל הנהגה, ובוודאי הנהגה רוחנית, אמונית, תורנית והלכתית, צריכה להעמיד לנגד עיניה את העם, את האנשים. להיות מחוברת. לנהוג במתינות, ולא פחות מכך – באומץ, אומץ לקבל החלטות, למצוא פתרונות ולבנות גשרים, כאלה שיאפשרו לכולם לחסות תחת קורת הגג של תורת משה, מורשת ישראל, ומסורתו של העם היהודי.

בערוב ימיו רגעים לפני מותו ציווה משה את בני ישראל: "ועתה כתבו לכם את השירה הזאת ולמדה את בני ישראל שימה בפיהם למען תהיה לי השירה הזאת לעד בבני ישראל". צוואתו של משה היא גם צוואתם של הרבנים הראשיים לישראל – הרב ניסים והרב הרצוג זכר צדיקים לברכה – לימדו את התורה, היפכו אותה לשירה וצאו החוצה אל מחוץ לכותלי בית המדרש כדי להיפגש עם הציבור – במתינות, ברגישות, באהבה – וללמד את השירה הזו, שתעבור מסבא, לאבא ולבן. תודה רבה לכולכם, עלו והצליחו.