דברי הנשיא באירוע בבית הכנסת נוז'יק לציון 80 שנה למרד גטו וורשה

נשיא פולין אנדז'יי דודה, נשיא גרמניה פרנק וולטר שטיינמאייר, ידידי מר רון לאודר, יקירינו שורדי השואה וגיבורי מלחמת העולם השנייה, בני המשפחות, ראשי הקהילה היהודית של פולין, קהל נכבד, ב-1946, זמן קצר לאחר תום מלחמת העולם השנייה, נסע סבי, שעל שמו אני קרוי – הרב הראשי לארץ ישראל, הרב ד"ר יצחק אייזיק הלוי הרצוג, יליד לומז'ה שבפולין – למסע הצלה וחיפוש אחר אחיותינו ואחינו היהודים, בכל רחבי אירופה החרבה.

האדמה הייתה מכוסה עדיין באפר הקורבנות. כשהביט סביבו סבא, הוא ראה את האין – תלים עשנים של אבנים אלימות, עדות לחורבן הנורא. חייהם של מיליונים, אנשים, נשים וטף, דורי דורות ממשפחות שלמות – שבאו אל קצם. אילנות יוחסין שלמים שנעקרו ונקטעו ונגדעו. במקומם נותרו רק אפר ואבק. השקט המצמית סיפר את הסיפור כולו. בבית הכנסת הזה – שריד להיסטוריה יהודית מפוארת בת אלף שנה על אדמת פולין, והיחיד בורשה שעוד עמד על תילו – התכנסו עשרות בודדות, אודים מוצלים מאש, במעמד סוחט דמעות, שאף הוסרט ותועד.

כאן, במקום הזה, נמסר לסבי על ידי השורדים, בחיל וברעדה, ספר תורה מוכתם בדם; אותו הוא העביר למלווהו – הרב ד"ר דוד כהנא, שהביא אותו עמו לישראל, לזיכרון עולם. ספר התורה הופקד בבית הכנסת שבשכונת מגוריי, קהילה אותה הקים הרב כהנא, והוא נמצא שם עד עצם היום הזה.

באותו מעמד מרגש, נעמד החזן לשעבר של בית הכנסת הגדול של ורשה, משה קוסביצקִי, לומר את תפילת האשכבה היהודית המסורתית: "אל מלא רחמים". אבל הפעם – נוסח התפילה היה שונה מהרגיל. שונה – משום שסבי ניסח את התפילה המסורתית שנאמרה כאן – מחדש, כדי שתוכל להביע, אם ניתן בכלל להביע, את הכאב, האובדן והיגון. הוא ניסח אותה, ופנה אל האל, בבקשה שימצא לאחינו ואחיותינו קורבנות השואה הנוראה, מנוחה נכונה, אחרי אלף מיתות אכזריות, מייסרות וקשות שידעו על פני האדמה.

אני עומד כאן היום, כנשיא מדינת ישראל – מדינת הלאום הדמוקרטית של העם היהודי, נצר גאה למשפחה יהודית מפוארת ששורשיה בכל רחבי פולין – בלומז'ה, בביאליסטוק, בזמושץ', ועוד ועוד; אני עומד כאן היום ובשם עמי – נושא את אותה התפילה, כסבי-זקני לפני, לזכר אחינו ואחיותינו הנספים, הנאהבים והנעימים, שבחייהם ובמותם לא נפרדו, והעזו להאמין, לקוות ולחלום גם בלב האבדון: "אל מלא רחמים שוכן במרומים, המצא מנוחה נכונה על כנפי השכינה, במעלות הקדושים וטהורים כזוהר הרקיע מזהירים את כל הנשמות של ששת מיליוני היהודים, חללי השואה, שנהרגו, שנשחטו, שנשרפו ונספו על קדוש השם, בידי המרצחים הגרמנים ועזוריהם משאר העמים. לכן בעל רחמים יסתירם בסתר כנפיו לעולמים, ויצרור בצרור החיים את נשמותיהם, אדוני הוא נחלתם, בגן עדן תהא מנוחתם, ויעמדו לגורלם לקץ הימין, ונאמר אמן".

מכובדי, כמעט שלושה וחצי מיליון יהודים חיו בפולין ערב מלחמת העולם השנייה. הם עסקו בכל תחומי החיים: בספרות ובאמנות, ברפואה ובמחקר, בלימוד תורה ופסיקת הלכה, במסחר, בפוליטיקה, בתעשייה, בחינוך, ועוד ועוד. אך כשמפלצת ההשמדה הנאצית הגיעה לפולין, הם נמחקו, נכחדו, ואיתם – היסטוריה מפוארת בת דורי דורות. "מכל הקיבוצים היהודים בעולם, הגדול ביותר הוא בפולין; ובפולין, גדול הקיבוצים הוא בורשה; ובורשה – פינת נלבקִי-גנשָה. נמצא שכאן, דווקא, מרכז המרכזים של העולם היהודי". כך כתב ביומנו הילל זיידמן, יהודי-ורשאי.

כאן, על אדמת ורשה, הייתה קהילה יהודית-פולנית מעטירה, מלוכדת, נאמנה למסורת, גאה במוצאה ומסורה למולדתה. היו כאן ילידי פולין מדורות, וכאלה שמקרוב באו. לפחות חמישה תיאטראות יידיש פעלו, רק בורשה; עשרות עיתונים יהודיים הודפסו, שפע של הוצאות לאור, מאות ישיבות ובתי כנסיות, תנועות נוער, אגודות ספורט, ספריות, מועדונים, מוסדות חינוך, בריאות, רווחה ותרבות. ארגוני צדקה וחסד. בית חולים. בתי יתומים.

מכל רחבי העולם באו היהודים לורשה, ועשו אותה לקהילה מפוארת, הומה, חיונית, שוקקת חיים. לא קהילה של גטו ומוות. אם נעצום לרגע עיניים נוכל בקלות לדמיין את בית הכנסת הזה, בחגים, בתפילות השבת, בקידושים, בימי שמחה קהילתיים – משפחות משפחות, הורים, ילדים, סבים וסבתות, דודים ודודות. הכל נמחה. הכל נמחק.

והיה כמובן המרד, מרד גטו ורשה. כפי שאתם יודעים הגענו לכאן – נשיאי פולין, גרמניה וישראל – מהטקס ההיסטורי והמרגש, שהעמיד בליבו את גבורת מורדי גטו ורשה לפני שמונים שנה. מי שנגד כל סיכוי, כשמוות ודאי מרחף מעל לראשיהם, קמו ונלחמו, לא רק על כבודם – אלא גם על כבודנו. על כבוד האומה, על כבוד האדם, על כבוד האנושות כולה. מרד גטו ורשה לא היה המרד היחידי, או צורת ההתנגדות היחידה. כפי שהתרבות היהודית, בורשה ומחוצה לה, הייתה עשירה ורבת פנים לפני השואה – כך גם היו מרובים גווניה בעת ההתנגדות והמרידה. כפי שכתב לוחם התקומה והמשורר הישראלי חיים גורי: "התנגד מי שהבריח כיכר לחם, התנגד מי שלימד בחשאי, התנגד מי שכתב והפיץ והזהיר, וקרע אשליות. התנגד מי שהגניב ספר תורה, התנגד מי שזייף תעודות, התנגד מי שהבריח מארץ לארץ, התנגד מי שכתב את הקורות וגנזם".

מכובדי, לנוכחותנו כאן, שלושתנו יחד, נשיאי פולין, גרמניה וישראל – יש משמעות עצומה, יוצאת דופן. היא משקפת שותפות של עמינו ומדינותינו, שאמנם נגזרת מהעבר הטראגי ומחויבת לזכרו, אך מציבה לנגד עינינו כל הזמן, כל הזמן!, את ההכרח לקחת אחריות על ההווה והעתיד. לעמוד יחד נגד הרוע באשר הוא, לברר יחד – בצורה פתוחה וכנה – מחלוקות וכאבים; ומעל הכל: להילחם יחד נגד שנאה, אנטישמיות וגזענות, נגד חילול כבוד האדם, ונגד כל דבר שמאיים עלינו כחברה אנושית, שוחרת חיים ושלום. אני נושא תפילה שהמחויבות העמוקה ששלושתנו מביעים בעצם הגעתנו לכאן היום, תעמוד בבסיס ברית איתנה, שתשיא ערך לעמינו ולאנושות כולה.

אני מבקש לנצל את ההזדמנות ולהוקיר ולחזק אתכם – מנהיגי, פרנסי ואנשי הקהילה היהודית בפולין, ולהודות לך נשיאת הקהילה היהודית בפולין – גב' סילביה (שרה) יאסיק, ולך – כבוד הרב מיכאל שודריך, על העמל לשימור החיים היהודיים בפולין, במלוא עושרם ועוזם. הקדוש ברוך הוא ישלם שכרכם ותצלח דרככם.

יקיריי שורדי השואה, בני המשפחות, קהל נכבד. אברהם לוין, שהיה מורה לעברית בגטו ורשה, כתב ביומנו, ואני מצטט: "חרף כל מעשי הפלצות מאמין אני עדיין באדם… עתיד בהיר יותר, יכול לבוא רק אחרי שהאנושות תבין את האמת הישנה, הטבעית והמובנת מאליה, כי הקדושה העליונה ביותר עלי אדמות היא החיים". גם אני העומד בפניכם היום – מלא אמונה, כי קירותיו הספוגים בתפילות, של בית הכנסת הזה, ימשיכו לקרוע שערי שמים, להזכיר את כוחן של גבורת הרוח וקדושת החיים; ויהדהדו מקצה העולם ועד קצהו – את קולו של נצח ישראל.

ככתוב ב"חזון העצמות היבשות": "כה אמר אדוני אלוהים, הנה אני פותח את-קברותיכם והעליתי אתכם מקברותיכם, עמי; והבאתי אתכם, אל אדמת ישראל… ונתתי רוחי בכם וחייתם, והנחתי אתכם על-אדמתכם". יהי זכרם של אחינו ואחיותינו קורבנות השואה הנוראה, נצור בלב עמינו ובלב העולם כולו, מדור לדור, ולנצח נצחים.