דברי הנשיא באירוע הענקת עיטור הנשיא

בפתח ספרו "אור הגנוז", מביא מרטין בובר את המדרש והסיפור הבא, ואני מצטט: "אמר רבי אלעזר: אור שברא הקדוש ברוך הוא ביום ראשון – אדם צופה בו מסוף העולם ועד סופו. כיוון שנסתכל הקדוש ברוך הוא בדור המבול ובדור הפלגה – דור מגדל בבל, וראה שמעשיהם מקולקלים עמד וגנזו מהם. ולמי גנזו? לצדיקים לעתיד לבוא". על המדרש הזה, מביא ענק הרוח –פרופ' מרטין בובר את האימרה החסידית הבאה: "שאלו החסידים: היכן גנזו? השיבו: בתורה. שאלו החסידים: אם כן, כלום לא ימצאו צדיקים משהו מן האור הגנוז כשהם לומדים תורה? השיבו: ימצאו וימצאו. שאלו החסידים: אם כן, מה יעשו צדיקים כשימצאו משהו מן האור הגנוז בתורה? השיבו: יגלוהו באורח חייהם". כך מסתיימת האמירה החסידית. כשאנו קוראים את המדרש לבדו, אנחנו חושבים שהאור הגנוז, ניתן לצדיקים כמתנה השמורה רק להם. מתנה על מה? בטח, אנחנו חושבים לעצמנו, מתנה על מעשיהם הטובים. אלא שהגישה החסידית מלמדת אותנו את ההיפך. לפיה – הצדיקים מגלים את האור הגנוז באורח חייהם. כלומר המעשים הטובים, הם הם האור הגנוז.

החברה הישראלית, מלאה ב'אור גנוז'. באנשים ונשים שהמעשים שלהם מאירים את כל העולם כולו. לא תמיד אנחנו שמים לב ל'אורות הגנוזים' הללו, אבל היום, הם כאן, נוכחים איתנו, ומאירים אותנו. מה שמייחד את מקבלי ב'עיטור הנשיא' זו האמונה הנצחית שלהם, שחייבים לפרוץ דרכים חדשות, ולהציב לכולנו חלומות חדשים, יעדים חדשים. לשנות, ולתקן. שעם אומץ ותקווה, חזון ומעש – ניתן לעשות הכול.

"המורה חיים", כך הכירו את חיים פרי, תלמידיו הרבים בשדרות, כשצעד את צעדיו הראשונים בעולם החינוך. "המורה חיים" היה מורה לא שגרתי. בשעות הבוקר הוא לימד ילדי עולים בבית הספר, ואחר הצהרים, הוא הגיע לביתם של התלמידים, ללוות אותם מקרוב בהכנת השיעורים. כיום חיים הוא "המחנך של המחנכים". מי שבהשראתו ובהובלתו פועל אירגון 'דרך כפר' ארגון שפעיל בלמעלה משישים קהילות חינוכיות, ונותן מענה וקשב חינוכי, לנערות ונערים בסיכון, ברחבי מדינת ישראל, וגם מחוצה לה. וכמובן – עוד פרויקט מופלא – כפר הנוער " אגהוזו שלום" ברואנדה, שהקימו תלמידיו של חיים, בהשראתו, קהילה חינוכית שמיועדת לנוער שניצל מרצח העם הנורא שבוצע שם. חיים היקר, בשליחותך החינוכית, היית ונשארת איש אמונה. מעולם לא ויתרת על אף חניך או חניכה. בחרת להתעמת עם האתגרים החינוכיים הקשים ביותר, ולהוכיח לכולנו פעם אחר פעם שהאמונה באדם ו'ברוחו רוח עז' מניבה תוצאות ומשנה חיים. תודה לך.

וממחנך למחנכת. החשיבה מחוץ לקופסא, והתמיכה בתלמידים לכל אורך חייהם, מבטאות את העיקרון שאנחנו גדולים, בדיוק כמידת גודלן של הדלתות אותן אנחנו פותחים. לא עבורנו, אלא עבור אחרים. ד"ר דליה פדילה היא כזו. דליה יקרה, את פותחת דלתות. אמנם לרשת החינוכית שלך קוראים Q סקול, אבל נכון היה לקרוא לה Key סקול, רשת חינוכית שפותחת מרחבים חינוכיים, אחרים, חדשים, מחוץ לקופסא. לאורך הקריירה החינוכית שלך, ממורה, ועד יזמית חינוך ומנהיגה חברתית, בתנועת 'עָתִידְנָא' המקדמת חזון של חברה משותפת, כבוד וערבות הדדית – את שותפה יום יום לבניין דור העתיד הישראלי. הצלחת להצמיח גידולים ויוזמות חינוכיות, במקומות בהם אחרים כבר התייאשו. את מהווה מופת, מודל לדור נפלא ומלא תקווה – של מנהיגות ערבית בישראל.

לא ניתן לדמיין את החברה הישראלית בלי מנהיגה ומחנכת כמוך, שיזמה הקמת מוסדות חינוך והכשרה שמטרתם לגדל ולטפח דורות של בנות ובני נוער, צעירות וצעירים ערביים, הגאים בזהותם התרבותית, האמונית וההיסטורית תוך שהם חותרים להשתלבות בחברה הישראלית. היום יותר מתמיד, אני נושא תפילה שנצעד כולנו בעקבותייך ונפתח עוד ועוד כלים לדיאלוג בין תרבותי וחיים משותפים. תודה.

מנהיגות נבחנת ברגעי משבר. לאורך הקריירה העשירה ורבת הפנים שלו, ובמשך עשרות שנים, רתם מייקל סיגל, את היכולות המופלאות שלו, כמנהיג, כמנהל, וכאיש של חיבורים, כדי להצמיח את האנשים סביבו, להעצים את הקהילה היהודית הגלובלית, ולחזק את הקשרים בינה לבין מדינת ישראל – שאהבתו לה היא דוגמה מופלאה לאהבה שאינה תלויה בדבר. עמדתי לצידו של מייקל, וראיתי מקרוב את המנהיגות והנתינה שלו, ברגעים מורכבים במיוחד, כשקהילות יהודיות, התמודדו בכאב וחריקת שיניים, עם אירועי טרור מצד אחד, ועם מחירה הגבוה של מגפת הקורונה מהצד השני. כמו קברניט המוביל בבטחה את ספינתו בסערות הים, מייקל עמד שם, תמיד, נותן את כל כולו, מסייע, מחבר, מקשר, מוביל, מחזק ומרפא. אני בטוח, מייקל, שגם היום, וגם בעתיד, תמשיך ותהיה חוליה מקשרת ומגשרת – true connector – בין דור לדור, ובין קהילה לקהילה, איש אחד, שבליבו עם אחד. Thank you Michael

וממנהיגות למנהיגות. אנשים יצירתיים, כך מלמדים אותנו, מתקשים להשתלב בארגונים נוקשים והירארכיים. הם חשים קצוצי כנפיים. אבל, לכל כלל יש יוצא מן הכלל. אם יש משהו שאפשר לומר על החייל, הלוחם, היוזם, המפקד, ואיש העסקים פנחס בוכריס, זה שהוא "יוצא מן הכלל". חד כתער, עשוי ללא חת, קצין וג'נטלמן, יצירתי ומוכשר, עם יכולת ארגון וניהול מעולים, שאפשרו לו לטפח, בתוך צה"ל ומחוצה לו, איים של חשיבה יצירתית וחוצפה ישראלית. הציבור הישראלי, אינו יודע עד כמה הוא חב לך, בוכריס יקירי, אבל מי שמכיר ויודע, מבין, שבמידה רבה בזכותך – כולנו יכולים לישון קצת יותר בשקט. תודה לך פנחס.

ואחרונה חביבה המשוררת רחל שפירא. "רק אתמול דרכי היתה ברורה לי, לכאורה משלתי בחיי." אלה מילותיו הפותחות של השיר "רק אתמול", השיר אותו שמעתם – קהל נכבד – בעת שהתכנסתם כאן לקראת הטקס. את המילים המופלאות האלה, שכמובן כתבת את – רחל האהובה – מילים של תהייה, של בירור וחיפוש, הלחין יצחק קלפטר שהלך לעולמו לפני ימים אחדים. הערב המיוחד הזה, הוא גם הזדמנות להעלות על נס את תרומתו הכבירה לתרבות הישראלית, תרומה שלנצח תישאר חקוקה בספר דברי הימים שלנו.

רחל יקרה, מולך נאלמים דום גם אמני המילים. "המילים שלי שבירות הן". מה אפשר לומר, לזו שמתנגנת ברטט כמו מיתר, לזו שחיה ביננו כמו צמח בר. רחל, את נתת לנו את המתנה הגדולה ביותר, את הזכות להביע את עצמנו במילותיך. אני רוצה להודות לך, בשמם של אלו, המקשיבים דרכך ל"אלוהי הדברים הקטנים". בשמן של אלו, הרואות דרכך שמחות קטנות של יום חולין. בשמן של משפחות השכול, והחברים, שאת אוספת אליך, דמעותיהם נשזרות בדמעותייך, כשהם שרים, מתפללים, "אלוהים, אלוהים, אלוהים, לו אך ברכת לו – חיים." ובשמם של כל האהובות והאוהבים, שבוחרים במילותייך כשהם מביעים את אהבתם. בשמנו כולנו, ה"זוכרים פנים, זוכרים מקומות שמות חברים, ושמות מלחמות… את התמונות משם ומכאן". תודה לך, רחל.

הנשיא קנדי, אמר פעם, שאומות מגלות את האופי שלהן, את העצמיות שלהן, את הערכים שלהן, לא רק על ידי האנשים והנשים שהן מצמיחות, אלא גם על ידי מי שהן בוחרות להעריך ולהוקיר. כשאנחנו מביטים באנשים שאותם אנחנו מכבדים היום, אנחנו יכולות ויכולים להיות גאים, שאלו דמויות המופת, שלנו – כאומה וכחברה. עיטור הנשיא שאנחנו מעניקים כאן היום, עיטור שעוצב בידיו האמונות של האמן יוסי מתתיהו, שנוכח כאן איתנו, תודה לך יוסי!, הוא עיטור שאנחנו למעשה מעניקים לעצמנו. הוא הזדמנות להאיר באור אחר, באור חדש, רגע לפני חג האורות – חג החנוכה – את האורות הגנוזים, של החברה הישראלית. אני רוצה גם להודות לוועדת הפרס, בראשותך שופט בית המשפט העליון בדימוס הפרופסור יורם דנציגר, ולכל העוסקים במלאכה.

אני מבקש לנצל את האירוע מלא ההשראה הזה, כדי להוסיף כמה מילים על מה שאני רואה כאתגר הגדול שעומד בפנינו כחברה וכמדינה בעת הזאת, ועל מקומו של הבית הזה בכל הנוגע לכך. לרבות ורבים מהיושבים כאן אינני מחדש כשאני אומר שמדינתנו מורכבת מפסיפס ייחודי ומרהיב של תרבויות, אמונות, ועולמות ערכים. מאז ומעולם האמנתי ועודני מאמין שזה סוד כוחנו. ועם זאת, וכפי שאתם מכירים היטב, הגיוון הזה מביא איתו גם אתגרים, ולפעמים, כמו שמשתקף לצערנו בתקופה האחרונה – גם לפילוג קיצוני שעלול להתדרדר חלילה לאלימות. הסוגייה הכואבת הזו מדירה שינה מעיניי. מאז שנבחרתי לתפקידי, אני מקפיד להקדיש את מרב המשאבים העומדים לרשותי כנשיא מדינת ישראל לעיסוק בנושא האקוטי הזה, ופועל לשם כך ללא לאות ובדרכים שונות ומגוונות בכל חלקי החברה בישראל. אני פועל ואמשיך לפעול כך, משום שאני מאמין בכל ליבי שמדינת ישראל יכולה וצריכה להגיע אל שנת ה-80 – אל גיל גבורות – כשהיא מלוכדת יותר ומפולגת פחות, כשהיא, כשאנו – עוסקים בכבוד ובלי פחד במחלוקות שבתוכנו, כך שיצמיחו ויבנו אותנו. צוות בית הנשיא עמל בחודשים האחרונים על תוכניות שיטמיעו רעיונות אלו בפעילות אופרטיבית עם הציבור הרחב, ואני מזמין אתכם – מנהיגות ומנהיגים שעתיד החברה והמדינה לנגד עיניהם – ואת הציבור כולו, לעקוב וליטול חלק פעיל ומוביל ביוזמות הללו.

קהל נכבד, אני שב ומודה לכולכם שבאתם לכאן היום, וסמוך ובטוח שמהרגע הזה אנחנו יוצאים חזקים ומחוזקים, מאמינים ואופטימיים, מלאי תקווה, וגאים במדינת ישראל, ובאור הגנוז של החברה הישראלית. אני מאחל לנו, לכולנו, שאתם – מעוטרות ומעוטרי העיטור – תמשיכו לפעול ולעשות, לתת נשמה באפנו כעם וכמדינה, וחשוב מכל – ברוח דברי האמירה החסידית שאותה הזכרתי בפתיחה: להמשיך ולגלות את האור הגנוז באורח חייכם. תודה לכולכם, היו ברוכים.