דברי הנשיא באירוע "משכן לעברית" לציון שבוע הספר העברי

מה מתאים יותר מאשר המועד הזה – חג הספר, ומהקהל המכובד הזה, כדי לציין יחדיו את יום השנה ה-150 להולדתו של ענק התרבות והיצירה העברית לדורותיה – חיים נחמן ביאליק.

בחיבורו החשוב, "גילוי וכיסוי בלשון", ביאליק מבקש לעמוד על טבען של השפה והספרות העברית, וכך הוא פותח את חיבורו: "בני אדם זורים בכל יום לרוח, בכוונה ולפי תומם, מלים חומרים חומרים, אותן ואת צרופיהן השונים, ורק מועטים מהם יודעים או מעלים על לב מה היו המלים ההן בימי גבורתן.

כמה מאותן המלים לא באו לעולם אלא אחרי חבלי לידה קשים וממושכים של דורות הרבה; כמה מהן הבהיקו כברקים פתאום ובטיסה אחת האירו עולם מלא; והנה בא יום והמלים ההן ירדו מגדולתן והושלכו לשוק". כך כתב ביאליק.

בתיאור הזה של מקור המילים והשפה, ביאליק מזמין אותנו להבחין בין מי שמשתמשים בלשון כאמצעי תקשורת יומיומי, לבין מי שמבקשים להתחקות אחר האיכויות הנסתרות, הקסומות, והאין-סופיות, של השפה.

כשאדם איננו משתהה על האיכויות של השפה, מסביר ביאליק, הוא דומה "למי שעובר את הנהר על פני קרח מוצק, ויכול להסיח את דעתו לגמרי מן המצולה המכוסה, השוטפת תחת רגליו".

ואילו, כאשר אדם מחפש את הרמז, הדרש והסוד של השפה, סיכם ביאליק וכתב: "המלים מפרפרות, כבות ונדלקות, שוקעות וזורחות… מתרוקנות ומתמלאות, פושטות נשמה ולובשות נשמה"

מכובדיי, אני יודע שהעת הזאת היא עת מאתגרת לספרות העברית. לפעמים נדמה שמול הנטפליקס והטיקטוק, הרשתות החברתיות והתוכן ה"ויראלי", למילה הכתובה אין סיכוי.

הנתונים המדאיגים שהתפרסמו לאחרונה בדבר הירידה הדרמטית – צניחה של ממש – בכישורי הקריאה של תלמידי ישראל בשנים האחרונות, הם עדות נוספת לכך.

יתר על כן, כשמסתכלים על השנה האחרונה, ועל האישים הגדולים, דור נפילים ממש – מאיר ויזלטיר, יהונתן גפן, מאיר שלו, עוזי שביט, דן לאור וחוה פנחס כהן – שנפרדו מעמנו בזה אחר זה – תחושת היתמות ואובדן הדרך עלולה להפוך אף לקשה וחריפה יותר.

אבל מהצד השני – המכריע בעיניי – כשאני מסתכל על הדור הצעיר והיוצר, על כתבי העת החדשים שעולים כפורחים, וכן, גם על האולם הזה, המלא מפה לפה בנשות ואנשי ספר ומילה, באוהבי העברית, אני מתמלא בתקווה. העם שלנו לא זקוק רק למי שימשיך לתחזק את היום-יום שלנו – אלא גם למי שיבקש לעמוד על הסדקים של היום-יום, על רקמות החיבור של הסיפור שלנו; ולשאול את השאלות הבוערות, הקיומיות.

אני מאמין בנו, יקיריי, ובאופן אישי, כקורא מושבע של השפה העברית, כמי שמחשיב עצמו כמאוהב בשפה ובחושניות שלה המעוררת בי רגשות עמוקים שקשה להסביר במילים, אני מתחייב – להמשיך ולקדם את הקריאה, את הספרות ואת היצירה העברית, משום שזה שורש קיומנו.

הדברים נכונים לכל ימות השנה, אבל הם נכונים פי כמה בחודש הזה – המוקדש לספרות העברית; זו הסיבה שמיכל ואני הקפדנו ועודנו מקפידים לעסוק בנושא הזה; וכך – פגשנו בחודשים האחרונים את ענקי הספרות העברית העכשווית – מאלי עמיר ודויד גרוסמן, ועד צרויה שלו ואייל מגד; פקדנו את דוכני שבוע הספר עם אלפי אזרחים; פגשנו הבוקר ילדים מקסימים שבאו להקריא לנו ספר שהם כתבו; וכעת אנחנו נועדים עמכם אוהבי ספר ושפת עֵבֶר.

הרי אם יש דבר שמסעה של העברית לימד אותנו, הוא שכפי שעמנו הוא עם הנצח שלא מפחד מדרך ארוכה, כך גם שפתו היא שפת נצח, שלא רק שורדת דרך ארוכה, אלא קמה לתחייה ומחיה עימה את העם – פעם אחר פעם.

העומק, העוצמות, ושאר הרוח שהעברית טומנת בחובה, מעצבים את קווי המתאר שלנו – כחברה וכמדינה, ואת אלה – לא משנה כמה ינסו – לא ניתן להכחיד.

העברית חזקה ממה שאנחנו משערים, חזקה מכולנו, חזקה בזכות כולנו; וכמה טוב להעלות את השפה העברית ואת הספרות העברית על ראש שמחתנו, ביום החג הזה.

ואחר כל הדברים האלה, ברשותכם, אני מבקש לחזור ללשון הזהב של ביאליק, שדמותו והגותו עומדות במרכז ההתכנסות הזאת; ולסיים במילותיו המופלאות משנת תרפ"ז, שרלוונטיות יותר מתמיד לימים האלה – כאן בישראל, ואני מצטט: "אין אני חושב זאת לאסון שעם ישראל מתחלק לשבטים. אנו יודעים כי מאז ומעולם היינו מחולקים לשנים עשר שבטים. לאילן שלנו היו הרבה ענפים והם נשאו הרבה פירות, וטוב לאילן שענפיו מרובים… ולפיכך חושב אני לחסרון גדול, אילו לא היינו מרובי פרצופים כל כך והיה לנו רק פרצוף אחד. מובן, שצריכה להיות נשמה אחת ולב אחד, אבל ככל אשר ירבו אברינו וענפינו כן יגבר כוחנו. ולא הייתי רוצה כלל וכלל שיבטל לא רק אחד מששים, אלא אפילו אחד מאלף מהאומה; להפך, כל אחד יחיה על פי דרכו ועל פי רוחו, וכל ענף יישא את פריו, אבל על כל הענפים להתחבר לגזע אחד".

עד כאן דבריו של ביאליק – דברים נכוחים, עם מסקנה שנוגעת לימים אלה ממש. מי ייתן שהם יהיו אור לנתיבותינו. תודה לכולכם, וחג ספר שמח!