דברי הנשיא באירוע פתיחת הקונגרס הציוני העולמי בסימן 75 למדינה

כשאנו ניצבים כאן, בינוֹת למוסדות הלאומיים שלנו, אי אפשר לה, לנפש יהודי, שלא תהא הומיה משמחה; על הזכות הגדולה, על שגשוגו של המפעל הציוני הכביר, ועל החזון שקרם עור וגידים. "זה היום עשה אדוני, נגילה ונשמחה בו". תקומת ישראל בארצו, היא מהמופלאות בתולדות העמים כולם. מסע ההתקבצות המחודש אל ציון, ההתיישבות במרחביה, חידוש שפתנו העתיקה, המלחמה על רגביה, שביליה וגבולותיה, כינון כוח מגן עצמאי, בניית כלכלה משגשגת ומשוכללת, הקמת מערכות חינוך, רווחה ובריאות שהן שם דבר, וכמובן תרומתה של המדינה שלנו לתיקון עולם בתחומים רבים – מעידה כאלף עדים על עם נחוש, יוזם, יצירתי וחדור שליחות.

עם שלא נכנע משך אלפי שנות גלות, נשא תפילות, פעל להגשמתן, וזכה להגשים את חלום הדורות: לבנות בית לאומי לעם היהודי במולדתו ההיסטורית. "אם נרצה ואם לא נרצה – הננו ציבור היסטורי בעל ייחוד מובהק", כך כתב בנימין זאב הרצל בספרו 'מדינת היהודים'. "עם אנחנו. יש לנו הכרח לבנות מדינה למופת. יש לנו כל האמצעים הדרושים לכך. עלינו לחיות סוף סוף כבני חורין על אדמתנו". אני יכול רק לדמיין מה היה חושב בנימין זאב הרצל, כמה היה מתרגש, למראה המעמד הזה, כאן – במתחם שהיה ונותר סמל לאומי: במקום שאירח את חגיגות הכרזת המדינה, ו"טקס הכרזת מדינה חלופי" לתושבי ירושלים הנצורה.

סמוך לבניין שכתליו ראו את ישיבותיה הראשונות של הכנסת, ואת השבעת הנשיא הראשון, חיים וייצמן. במרחב שבו גם שילמנו חלק ממחיר התקומה, שבו אירע, כידוע, במרץ 1948, פיגוע רב־נפגעים, בו נפצעה גם אמי, אורה, עליה השלום. אם תשאלו אותי – אני מאמין שהוא היה אומר דבר אחד: אין טבעי יותר ומרגש יותר מלציין דווקא איתכם, ודווקא כאן, מלאת שבעים וחמש לישראל, כביטוי של הודיה לכל אשר השגנו, וכהוקרה לִתרומתם המכרעת של המוסדות הלאומיים הנהדרים והוותיקים שלנו, ובמיוחד ההסתדרות הציונית העולמית, לתקומת ישראל ולביצורה. לכל אלה אני חייב להוסיף את התחושה האישית שלי – אני באמת מתרגש להיות כאן, בקרב חברים ושותפים, במקום הפיזי ממש שאליו אני מרגיש שייכות עמוקה. תודה על הזכות והכבוד להיות כאן אתכם היום.

אחיי ואחיותיי, הימים הללו, בהם אנחנו מציינים 75 שנים למדינת ישראל, הם חלק משורה של מועדים "עגולים", סמליים ומכוננים, שאותם אנחנו מציינים השנה. רק אתמול נאמתי במעמד מרגש בוורשה, שהתקיים יחד עם נשיאי פולין וגרמניה והוקדש לציון שמונים שנים למרד ההרואי; וכמו שכולכם ודאי זוכרים, לפני פחות משנה – בחודש אוגוסט האחרון, בבאזל, זכינו ליטול יחד חלק באירוע מלא הוד והדר לאומי, של ההסתדרות הציונית העולמית, בו חגגנו מלאות מאה עשרים וחמש שנים לקונגרס הציוני הראשון. יש הרבה תקווה והשראה, כשבאותה שנה אנחנו חוגגים ימי הולדת "עגולים" – הן להקמתה של התנועה הציונית, והן למימושה – בדמות בית לאומי, לעם היהודי, בארץ ישראל, מובטח על פי משפט העמים.

בנאום שנשאתי בפניכם בבאזל, התמקדתי בשלושה יסודות ציוניים: הדילמה היהודית – בין נורמליות לייחודיות, ובין שימור למהפכה, והאיזון המופלא שהציעה הציונות כפתרון. הזכות והחובה – להיות ציונים המחזיקים בעמדות ובתפיסות שונות ולפעול ברוח הציונות. וההכרח לתבוע מחדש את בעלותנו על הציונות וערכיה ולחדשם. באינטנסיביות של החיים בישראל ובעולם כולו, הדברים אותם אמרתי אז, נראים היום כהיסטוריה רחוקה; ולכן אני מבקש לבנות על גביהם עוד קומה, ולשתף אתכם במה שאני מאמין שהוא אחד מהאתגרים הגדולים ביותר של העם היהודי ושל התנועה הציונית בעת הזאת.

מכובדי, לפני כ100 שנה בנאום שנשא בברלין, בשנת תרפ"ב, 1922, הציג חיים נחמן ביאליק, המשורר הלאומי, את הברירות השונות, "השניות של הקיום היהודי", זו כנגד זו. ואני מצטט: "אני מתכוון (כותב ביאליק) אל הנטייה להתפשטות והתרחבות ואל השאיפה להתכנסות ולהתייחדות…. אין כאומה הישראלית אומה השואפת להבליע את עצמה בגופות אחרים – וביחד עם זה להישאר בריה בפני עצמה, בריה שאינה בטלה אף באלף. עם הבונה גטו לעצמו במקומות פזוריו, עם המסתגל לצורות חיים של אחרים… עם המסתגל לצורות החיים של כל העולם כולו, ונשאר בכל זאת 'עם לבדד ישכון ובגוים לא יתחשב'". כך אמר.

ממרחק של כמאה שנה, מזכיר לנו ביאליק, כי בעם היהודי בוערים שני דחפים, המנתבים את האומה היהודית לכיוונים סותרים ומנוגדים. מחד, הדחף לאוניברסליות, לקוסמופוליטיות – בואכה התערות בקרב העמים, שבאה בין היתר בדחף לתרומה עמוקה לאנושות בכללותה. ומאידך, שאיפה לפרטיקולריות, להתכנסות פנימה – שבאה לידי ביטוי, למשל, במדינת לאום. אין חולק על כך שבמשך שנים רבות, הצליח עמנו, לקיים קטבים שונים ומשמעותיים של קיום יהודי. מחד מדינת ישראל, מאידך יהדות התפוצות.

באופן טבעי, מרכזי הקיום הללו, של העם היהודי, משכו כל אחד לכיוון שלו. אלא שתמיד הצלחנו ליצור, ציר של שיח מחבר, בין ישראל והתפוצות. ואולם, בשנים האחרונות, אנחנו ניצבים – עם הנצח ניצב – בפני תמורות שמשבשות את האיזון הזה ויוצרות אתגר חדש בדמות מערכת היחסים בין העם היושב בציון ליהדות התפוצות; כשביננו, בין ישראל לתפוצות, ואפילו בין תפוצות שונות, נוצר פער ההולך ומתרחב בנוגע לסוגיות יסוד. לפעמים המחלוקת היא עמוקה, ואפילו טובה: מחלוקת לשם שמים. אבל המתחים האלה, שמתחילים בזרמי העומק וכיום כבר צפים ועולים באופן מובהק לפני השטח, מהווים אתגר, לעמיות היהודית, ומוטלת עלינו החובה להתוות אסטרטגיה, ולנסח חזון ולפעול לאורו.

מכובדי, האתגר הזה גדול, והוא מעסיק אותי באופן כמעט יום יומי, משום שכמי שעמד בראש הסוכנות היהודית, והיום עומד בראש המדינה אני מאמין כי מרבית האחריות מוטלת על מדינת ישראל – מדינת העם היהודי – שהצהירה לא אחת כי היא אחראית על גורל כל יהודי, כל קהילה וכל העם. לכן, כמי שמעורב בנושא הזה שנים ארוכות מאד – החלטתי לקחת על עצמי את המשימה, ולהתניע מהלך כולל, שאותו אציג לעומקו באופן פומבי בראשית השבוע הבא. מה שאני כן יכול לבקש מכם כבר כעת הוא להשמיע את קולכם, להירתם, ליטול חלק במהלך החשוב שאותו אציג, כי בנפשנו הדבר. שותפות איתנה בין ישראל והתפוצות צריכה להיות מקור עוצמה הדדי.

דיאלוג מתמיד וערבות הדדית בין הקהילות, יביאו לכך שנצלח בצורה טובה יותר לא רק את המשבר הנוכחי, אלא גם משברים נוספים המצפים לנו בעתיד. משהקמנו לנו בית לאומי שבו אנו ריבונים בארצנו, משביססנו את מעמדנו כחברים שווים במשפחת העמים, וכאזרחים שווי זכויות במדינות שבהן אנו מפוזרים, יש בכוחנו ובחובתנו להגדיר יחד את ייעודנו המשותף. מי ייתן ונזכה לברכה בעמלנו, כולנו זקוקים לכך, העם שלנו זקוק לכך, היום – יותר מתמיד.

מכובדי, אחיותיי ואחיי לתנועה הציונית, אני מבקש להודות לכל מי שפעלו לילות כימים, במלאכה החשובה שעמדה בבסיס הכינוס המרגש הזה. מההסתדרות הציונית העולמית, הנהגתה והנהלתה – בהובלתך המסורה, הנחושה ורבת ההשראה – ידידי יעקב חגואל; ועד כמובן אליכם – חברות וחברים יקרים, שבאתם מכל רחבי תבל אל הקונגרס הזה ואל כל קודמיו.

זוהי גם הזדמנות נאותה להוקיר תודה עמוקה לאדם יקר שהוא מאבני היסוד של המוסדות הלאומיים כבר שנים רבות: אברהם דובדבני. "דובדב" יקירנו, הכרתי מקרוב אותך ואת עשייתך, בראשות ההסתדרות הציונית העולמית ואחר כך בקק"ל. התרומה והמסירות שלך למעשה הציוני, הם דוגמה ומופת לכולנו. הִטבעתָ חותם ממשי על המוסדות הלאומיים, ואני מבקש, בשם העם כולו, להביע הוקרתי לך ולעשייתך החשובה ורבת השנים.

יקיריי, שותפים ושותפות לדרך, אני מייחל ומאמין שנשכיל להבין את גודל השעה, ולממש במלוא עומקו ומשמעותו את הרגע הזה: מלֹאת שבעים וחמש למדינתנו, ואת המחויבות הרבה שעצמאותנו נושאת בחוּבּה. שיהיה ברור: גם בתוך סערת הימים הללו אני מלא באמונה, באופטימיות ובתקווה, לגבי עתידה של מדינת ישראל, איתנותה ושגשוגה. עוד לא תמו כל פלאינו, פלאיה של הציונות בת זמננו; ועוד נכונו לנו עלילות – יחד, כל שבטי ישראל. לחיי העם הזה! תודה לכולכם, וחג עצמאות שמח.