דברי הנשיא באירוע 125 שנים לקונגרס הציוני הראשון בבאזל

אחיותיי ואחיי לתנועה הציונית, בפתח דבריי, אני מבקש להודות לכל מי שפעלו לילות כימים, במלאכה החשובה שעמדה בבסיס הכנס והאירוע הזה. מההסתדרות הציונית העולמית והנהגתה, ועד כמובן אליכם – ידידיי מנהיגי שוויץ ובאזל בעבר ובהווה. העם היהודי ומדינת ישראל מודים לכם על תרומתכם החשובה לערב המרגש הזה. במשנה במסכת ברכות נאמר: "הרואה מקום שנעשו בו נסים לישראל, אומר: ברוך שעשה נסים לאבותינו במקום הזה". והיום, 125 שנים אחרי אותו רגע מכונן, שבו ההיסטוריה האנושית והיהודית השתנתה לנצח בידי קומץ מנהיגים ציוניים פורצי דרך ומעוררי השראה; כאן, בבאזל, ערש התנועה הציונית המדינית, באולם בו פתח בנימין זאב הרצל את הקונגרס הציוני הראשון, אני ניצב בפניכם כנשיא מדינת ישראל, אשר הגעתי מירושלים – בירתה הנצחית של מדינת הלאום של העם היהודי – מדינת ישראל – שהיא התגשמות חלומותיהם ותפילותיהם של דורות רבים, ומהוה נס ומופת בכל רחבי תבל; ומברך: "ברוך שעשה נסים לאבותינו במקום הזה". "זה היום עשה השם, נגילה ונשמחה בו".

אני שמח ונרגש מאד להיות כאן היום, אתכם – אחיותיי ואחיי למשפחה הציונית, ולציין מלאת 125 שנים לאותו רגע היסטורי מכונן שעיצב את כל מהותנו והפך אותנו למי שאנו – הקונגרס הציוני הראשון. על שלושה יסודות ציוניים אני רוצה לדבר כאן היום, על הדילמה – מהי הציונות; על הזכות – להיות ציונים ולעסוק בציונות; ועל החובה – לתבוע לעצמנו מחדש את הציונות – ולטעון אותה בגאווה ובעיקר באחריות: גאווה בהישגינו הכבירים שהביאו אותנו עד הלום, ואחריות –לזהותנו היהודית כיחידים וכעם המחובר למולדתו; לריבונותה ולשגשוגה של מדינת ישראל; ולתיקון עולם. ולבסוף, אבקש להדגיש בפניכם היום את הדרך, היחידה בעיניי, שבה ניתן לעסוק בשלושת היסודות האלה – יחד. אך ורק יחד.

אפתח ביסוד הראשון – והוא הדילמה הציונית. מראשית העת החדשה, נעה המטוטלת של ההיסטוריה היהודית, בין התביעה לנורמליות, לבין השאיפה לעצמיות. התביעה ל"נורמליות" משמעה קיום בתוך משפחת העמים, על פי הנורמות של זו. ואילו השאיפה ל"עצמיות" מחפשת את הזהות הייחודית, את הרצף ההיסטורי, את ההמשכיות. על הציר שבין נורמליות לעצמיות ניתן להציב מספר לא מבוטל של נקודות מפתח, שעמן התמודד העם היהודי דורות על גבי דורות, ויש שיגידו מראשית ימינו כעם, ועד זמננו אנו.

אך נדמה שהן הגיעו לשיאן לפני 125 שנה, בקונגרס הציוני כאן בבאזל, כשעל הציר שבין נורמליות לעצמיות – הציב בנימין זאב הרצל את הציונות. הרצל היה המחולל הגדול של הציונות. הוא תרגם את הזהות היהודית לתורה מדינית אפקטיבית, ופתח בפני היהודים את האפשרות לחוות את זהותם כקהילה פוליטית-מדינית עצמאית. הוא היה כל כך יוצא דופן, כל כך ייחודי ובולט, אפילו בתוך שאר מבשרי הציונות.

החזון שלו היה כה רדיקלי, עד שהוא שידד את כל מערכותיו של העם היהודי בדרכים בלתי צפויות, והכריח אותו לחשב מחדש את דרכו. מה שהפך את ההצעה למטלטלת, היה היציאה מהמסגרת המקובעת והמקובלת. היא התעלמה במופגן מהצורך לבחור צד במאבק הדיכוטומי בין נורמליות לעצמיות;

ובמקום זאת היא באה ליצור מרחב חדש לעם היהודי, מרחב פוליטי, מדיני, טריטוריאלי ותרבותי. מרחב שבו העם היהודי יוכל להמשיך להתווכח, לדון ולהכריע, ביחס להתלבטות הגדולה שלו בין נורמליות לעצמיות, אבל בלי החששות שאיימו על הוויכוח הזה עד עתה: חשש מאנטישמיות ורדיפה מצד אחד, וחשש מהיטמעות שגובלת במחיקה זהותית-תרבותית-רוחנית – מצד שני. כלומר – הרצל התעלה מעל הדיון על העצמיות, ויצר תשתית למשהו קיומי יותר – עצמאות! כפי שאמרתי, ההצעה שהניח הרצל לפתחו של העם היהודי, שידדה את מערכותיו של העם היהודי. היא הייתה מהפיכה של ממש, ושיקפה לא אבולוציה, כי אם רבולוציה – מהפיכה – במלוא מובן המילה. הציונות אמנם שאבה מזרמי העומק של הרצף היהודי הרב-דורי ואפילו ממונחי הנצח של ארון הספרים היהודי.

אבל היא גם הייתה כל כך אחרת, כל כך שונה ופורצת דרך, כל כך 'מודרנית' בבסיסה ישות פוליטית, מדינית ודמוקרטית – שכל כולה יהודית. מהפיכה של ממש. וכשלומדים על הרצל, כשמתחקים על עקבותיו ומעמיקים בנאומיו שנישאו כאן – באולם הזה ממש, מבינים עד כמה מהפכנית הייתה תפיסתו.

בספרו "מדינת היהודים" כתב הרצל כי, ואני מצטט: "הרעיון שעליו אדבר בספרי זה הוא ישן נושן: לכונן ארץ מושב לבני ישראל". ובהמשך הוא קבע: "כי עם הננו ככל העמים החדשים ושואפים אנחנו להיות עוד חדשים מהם". כך שהרצל ככל הנראה היה טוען שהרעיון הציוני, בדיוק כמו הארץ – ה-'אלטנוילנד', הוא "גם וגם": גם חדש, גם ישן. וכאן אני מגיע ליסוד השני של דבריי – הזכות להיות ציונים ולעסוק בציונות – משום שאני מאמין בכל לבי שהרצל העביר את האחריות, את חובת הדיון וההעמקה, ובעיקר את חובת המימוש היומיומי של החזון הציוני – את הזכות העצומה הזו – אל העם היהודי – על כל גווניו, כלומר – אחיי ואחיותיי – אלינו, מכל קצוות תבל, מכל רבדי העם היהודי, "בכל דור ודור".

בפסקת הליבה של נאום הפתיחה שלו, כאן, באולם הזה, בקונגרס בבאזל לפני 125 שנה – ציין הרצל את המנעד הרעיוני והזהותי העצום בו התאפיין הקהל, ואת הפסיפס רב-הפנים ששיקפו מכונני הציונות; וכך אמר: "אנו שבנו הביתה. הציונות היא שיבה אל היהדות עוד לפני השיבה אל ארץ-היהודים…" והוסיף: "כבר הצליחה הציונות להגשים דבר מופלא, שנחשב לפני כן כבלתי אפשרי: הקשר ההדוק – בין היסודות המודרניים ביותר של היהדות עם השמרניים ביותר. ליכוד כזה לא ייתכן אלא על הרקע של אומה". כך אמר חוזה המדינה.

אם בעבר הקהילות והקבוצות היהודיות על אמונותיהן, עמדותיהן ועולם הערכים שלהן – היו מובחנות ונבדלות, באה הציונות, ערבבה מחדש את הקלפים, והטילה את האחריות לגורלן – עליהן, על העם היהודי, עלינו. קווי המתאר של כל קהילה יהודית בעולם – וגם הגבולות שבין הקהילות לבין עצמן – השתנו, והשאלות ההכרחיות לקיומנו נמסרו להכרעת העם היהודי כולו, להכרעתנו, כדי שנדון בהן יחד, בערבות הדדית, והכי חשוב – בשותפות מלאה וממוסדת. מכאן שחשיבותו של דור המייסדים בראשות הרצל, היתה לא רק בתשתית הרעיונית שהוא הוריש לנו, אלא גם בתשתית המוסדית שהניח עבורנו.

המוסדות הלאומיים שהוקמו עוד קודם להקמת מדינת ישראל, ובראשם ההסתדרות הציונית העולמית שאותה הרצל הקים, יצרו בסיס קריטי ואיתן לפעילות יוזמת, ציונית ויהודית כלל עולמית; וגם לשיח משותף, הכולל את כל גווני הפסיפס היהודי המרהיב, הן בישראל, והן בתפוצות; שיח שעלינו להתמיד ולקיים גם היום, במיוחד היום, כשלעיתים נדמה שהחומות בינינו הולכות ונעשות גבוהות יותר ויותר. הרצל ושותפיו לתנועה הציונית – מדינאים ללא מדינה – הציעו מדיניות לעם בלא מדינה. הם בראו יש מאין – מציאות רעיונית חדשה, ומציאות מוסדית חדשה; ולצידן הם הציבו את התנאים ההכרחיים להצלחה – אחריות, שותפות, ותלכיד ישן-חדש.

וכעת אחיי ואחיותיי, אני רוצה להתמקד ביסוד האחרון בחובה לתבוע בעלות חיובית ויוזמת על הציונות, במיוחד בעת הזאת. ובמינוח לועזי: To Reclaim Zionism. אם הייתי מספר לכם, שרשת חברתית מובילה התלבטה האם לראות במילה "ציוני" מילת גנאי. הייתם אומרים לי שזו מחשבה הזויה. אבל זה קרה. לפני כשנה התקיים דיון שבמרכזו השאלה האם המילה 'ציוני' היא מילה שיש לצנזר ברשתות החברתיות, מחשש לשימוש בה ככינוי גנאי אנטישמי נגד יהודים וישראלים; או האם, כדברי הטענה המנוגדת –המילה "ציוני" היא מילת ביקורת לגיטימית נגד המדיניות הישראלית. שמעתי על הדיון הזה והזדעזעתי. הזדעזעתי מפני שבאופן בלתי מתקבל על הדעת – בשום שלב לא עלתה ההשערה שאולי הביטוי "ציוני" הוא ביטוי חיובי.

רבותיי, אנחנו מוכרחים להיאבק נגד הגישה האנטישמית והאנטי-ציונית הזו, שההיסטוריה כבר הוכיחה לאלו תהומות אפלים היא עלולה להוביל. אנחנו מוכרחים לנכס-מחדש לדרוש לעצמנו מחדש – בראש מורם ובגו זקוף – את המושג ציונות, כביטוי של זהות לאומית ועצמית, מסורת, תקווה וגאווה, נאורות, צדק, תיקון עולם. אני פונה לכולכם, אחיי ואחיותי – בקריאה רמה וברורה: עלינו לעשות מהלך ולתבוע את הציונות מחדש: Reclaiming Zionism. זו משימת דורנו. עלינו לטעון מחדש במשמעות את המושג "ציונות". אני מאמין שמשמעות הציונות היא בראש ובראשונה אחריות. אחריות על זהותנו היהודית והשורשית כיחידים; אחריות על לכידותנו כעם מרובה גוונים ודעות שהחיבור העמוק והמחייב שלו לארץ האמהות והאבות – היא "ציון" – מוצא את ביטויו בעצם השם "ציונות"; אחריות לקיומה ושגשוגה של מדינת ישראל היהודית והדמוקרטית, שהיא הביטוי הריבוני והמדיני האולטימטיבי של התנועה הציונית; ולא פחות חשוב – אחריות להיותנו חלק ממשפחת העמים במאמץ לסייע בפתרון אתגריה הגדולים של האנושות, ובהנחלת "תיקון עולם" לעולם כולו, כי מציון תצא תורה.

במובן הזה הציונות היא תמהיל הכרחי בין ישן וחדש, משום שהיא לא יכולה להתקיים בלי כל אחד מהשניים. הציונות היא השורשים הזהותיים העמוקים ביותר שלנו, שאל לנו לוותר עליהם בשום פנים ואופן, ובה בעת היא מודרנית לכל דבר בהתמודדותה עם חיי השעה המשתנים תדיר ובתרומתה לפתרון אתגרי ההווה והעתיד. לכן, בהיבט היהודי והישראלי – הציונות היא ישוב הארץ ובניין החברה בישראל; ביצור הדמוקרטיה הישראלית עם תרבות שיח ודיון ראויים; חתירה מתמדת לשלום וחיים משותפים עם בני כל העמים, הדתות, והאמונות החיים בישראל ובמזרח התיכון כולו; הבטחת העלייה למדינת ישראל – שהיא הלב הפועם ובסיסו האיתן של העם היהודי; טיפוח הזהות היהודית בקרב כל קהילות עמנו; חיזוק הערבות ההדדית בעולם היהודי על גווניו הרבים; וכמובן ביטחון ושגשוג יהדות התפוצות.

ובהיבט האוניברסלי – הציונות של דורנו מתבטאת בתרומה מהותית לבניין עולמות הרוח והתרבות בעולם כולו; במאבק לפתרון משבר האקלים העולמי; בסיוע לאוכלוסיות מאזורים מוכי אסון; בתמיכות כלכליות, בריאותיות ורווחתיות באלה הזקוקים לכך; במלחמה חסרת פשרות נגד שנאה ואלימות, ועוד ועוד.

כלומר, הציונות המודרנית מעניקה לנו לא רק את תחושת הגורל המשותף, אלא גם את הייעוד המשותף, כל זמן שהוא נובע מתוך השורשים העמוקים, המשלבים ללא סייג את החוט המשולש שאסור שיינתק – עם, ארץ ומדינה. כך שאם לשוב ולסכם במילה – הציונות: הן הציונות השורשית, והן הציונות המודרנית – משמעה אחריות. אחריות שעלינו לשאת בגאון, ולחקוק על לוח ליבנו לדור דור.

מרגע הקמתה, הייתה הציונות תנועה שבבסיסה אחריות משותפת לגורלנו. והיום, כשהמשימה מוטלת על כתפינו, עלינו לעשות זאת יחד. יחד נצעד בדרכו של חוזה המדינה ודור מייסדי הציונות, יחד נאמין בציונות שלנו ונהיה גאים בה, יחד נבחר כל יום באחריות ונשמור על המדינה ועל העם שלנו, יחד נמשיך להתדיין, להתווכח ולהתלבט, על 'נורמליות' ו'עצמיות', ישן וחדש, תוך יצירת שיח מכבד, מעשיר, ואחראי בין כל חלקי העם היהודי. רק יחד. לא רק כי "הרצל אמר", לא רק כי כך עוצב העבר שלנו, אלא כי זו הדרך היחידה, האחראית והבטוחה ביותר שבה נבנה עתיד משגשג ומבטיח – עבור עמנו ומדינתנו, עבור הדורות הבאים, ועבור הציונות; וכך, יחד, רק יחד, נמשיך להגשים את תקוותנו, התקווה בת שנות אלפיים. אמן, כן יהי רצון.