דברי הנשיא בהלווייתו של הרב חיים דרוקמן

התלמוד מספר על עשרים וארבע אלף תלמידים, שהיו לו לרבי עקיבא, וכולם נפטרו בין פסח לעצרת, מפני שלא נהגו כבוד זה בזה. ברגעים הנוראים האלה, אומר התלמוד: "היה העולם שמם". וממשיך התלמוד ומספר, "עד שבא רבי עקיבא, לרבותינו בדרום, ולימד אותם, את כל התורה מחדש". בתורה הזו, בתורתו החדשה, העמוקה, המכוננת, של רבי עקיבא, היה כלל גדול: "אמר רבי עקיבא ואהבת לרעך כמוך זה כלל גדול בתורה".

עם ישראל איבד היום, כולנו איבדנו, ב"זאת חנוכה" – היום שאותו מקובל בחסידות לראות כיום חיתום גזר הדין – את אחד מגדולי רבני ישראל וגדול תלמידי רבי עקיבא בדורנו: מי שניצל בנס מהתופת הנאצית, למד כתלמיד בישיבת בני עקיבא בכפר הרוא"ה, התגייס לצבא ההגנה לישראל כחבר בגרעין בני עקיבא, הוביל כמדריך מהפיכה רוחנית בתנועת בני עקיבא, וכיהן בעשורים האחרונים כראש ישיבות ואולפנות בני עקיבא: הרב חיים דרוקמן, זכר צדיק לברכה.

כנשיא מדינת ישראל, ובשם העם בישראל, אני עומד כאן היום, לפני מיטתך, הרב דרוקמן, לפני מיטתו של מי שכל כולו, אהבה ואמונה. אהבת עם ישראל, אהבת ארץ ישראל, אהבת תורת ישראל, יקדו בליבך. ולצידם האמונה העמוקה בגאולת ישראל, בתחיית עם ישראל בארצו, ובחובה שלנו, של כולנו, להיות שותפים לתהליך הקוממיות של עם ישראל – להיות שותפים בבניינה של מדינת ישראל. חייך מלאי העשייה, היו טעונים בתודעת שליחות, במודעות נדירה לכובד האחריות לגודל המשימה והשעה, ובנכונות לומר, כדברי ישעיהו הנביא: "הנני שלחני". בכל רגע ורגע בחייך, נשאת על כתפיך השחות את עול הנהגת הציבור, ומסרת את נפשך וכוחותיך למען כלל ישראל. תמיד קשוב, תמיד פנוי, תמיד מטה אוזן. כולם היו בניך. כולם היו תלמידיך. את כולם קיבלת, במלוא תשומת הלב, בסבר פנים יפות, בעיניים מאירות.

נפגשנו בפעם האחרונה – כמה סמלי – במעמד "הקהל" בכותל המערבי. ראיתיך הולך בכבדות ובנחישות, ונזכרתי בעשרות רבות של פגישות בין משפחותינו ובינינו אנו; בשיחות עמוקות וממלאות בהשראה, בחדרך, מוקפים בספרי הקודש, ומדברים על עם ישראל, על מדינת ישראל, על האתגרים, ולא פחות מכך – על ההזדמנויות.

למדתי ממך לא מעט, מתפיסותיך המורכבות, הפתוחות – יותר מן הנתפס – המכילות, המבינות, הרגישות, שלעתים צר לי שלא כל הציבור הכירן לעומק. למדתי מהאופן בו אהבת כל יהודי באשר הוא – מגדולי ישראל ומנהיגים דגולים, ועד גרי צדק שביקשו להסתופף בצל השכינה ושפעלת בכל כוחך שקבלתם לעמנו תעשה באהבה וברגישות; מהעם היושב בציון ועד אחרון יהודי התפוצות, ולא משנה מאיזו קבוצה הוא בעם ישראל. פגשת את כולם. אהבת את כולם.

למדתי, למדנו כולנו – מתפיסתך את כלל נרותיה של החנוכיה היהודית כ"נר אחד" – נר של חנוכה, כדברי הרב קוק זצ"ל. ממרכז שפירא יצאה תורה, ואתה – חיית את התורה אותה למדת ולימדת. גם ברגעים מורכבים, ידעת למצוא את המילים הנכונות, להביע את עמדותיך הנחרצות, בלי לבטל את האחר, בלי להתריס, בלי לשבור את הכלים. הקפדת שמחלוקותיך יהיו לשם שמיים. דרכך זו היא נר לרגלי כולנו, מתלמידיך האוהבים, ועד אלה שחלקו עליך. דרך שרואה את האדם, כל אדם, כחביב שנברא בצלם; דרך של יהדות שמקפידה על קלה כבחמורה ובה בעת מחברת ומקרבת; דרך שבה הסיפור המשותף לכולנו – סיפור המדינה היהודית והדמוקרטית – ראשית צמיחת גאולתנו – חקוק תמיד על לוח ליבנו.

מרבך הרב צבי יהודה זצ"ל, למדת ללכת בדרכו של הלל, להיות אוהב שלום, רודף שלום, אוהב את הבריות ומקרבן לתורה. תרמת תרומה ניכרת לקירוב בין חלקי העם,  מתוך אהבת ישראל אמיתית והיית אבן שואבת וסמל לתורת ארץ ישראל, כתורת חיים, ותורת מעשה, המשפיעה על החברה הישראלית על כלל חלקיה.

לפני עשור העניקה לך מדינת ישראל, את פרס ישראל, על מפעל חיים ותרומה מיוחדת לחברה ולמדינה. הפרס הזה הביא לידי ביטוי, לא רק את ההוקרה לאישיותך, אלא את קריאת הכיוון והתקווה, שיקומו עוד דורות של "הרב דרוקמנים" שימשיכו וימזגו את התורה והמעשה, וידלו מים חיים, מהבארות העמוקים אותם חפרת.

מורנו ורבנו הרב דרוקמן, בלכתך מאיתנו, איבדנו את אחד מבניהם ובוניהם, של העם והמדינה, ענק בתורה ובמידות, מנהיג עצום, מתלמידיו של אהרון.

יהי רצון שתהיה מליץ יושר, על משפחתך, על רעייתך, על תלמידיך הרבים, ועל עם ישראל כולו. תהא נשמתך הברוכה צרורה בצרור החיים.