דברי הנשיא בהצגה "אבות אימהות" שכתב מאיר שלו ז"ל בתיאטרון גשר

למאיר שלו היה כבוד גדול לבעלי מלאכה. כבוד גדול שניכר בכל ספר שלו, לכל גיל.

מהדוד אהרן, הטרקטוריסט ב"הטרקטור בארגז החול", דרך יעקב האופה ב"עשו", ואברהם הסתת ב"בביתו במדבר", ועד מזקק האלכוהול ב"אל תספר לאחיך", ספרו האחרון למבוגרים.

למאיר שלו היה כבוד גדול לבעלי מלאכה, וכדי ללמוד את מלאכתם, הוא היה עושה תחקירים עמוקים.

לפעמים היה צל ועד, לפעמים שולייה של ממש; ותמיד – כך סיפרו עליו – לומד נלהב, מלא שקיקה וקשב, שאהבת הלימוד ניכרת בנפשו ובגופו.

הכבוד הזה לבעלי מלאכה, כך שמעתי, ניכר גם בעבודתו עם הבית המארח שלנו הערב, תיאטרון גשר, בעבודה המשותפת על המחזה שלו, הראשון, ולצערנו העמוק והרב גם האחרון.

הוא ידע מתי מלאכת הכתיבה שלו מסתיימת ומתחילה מלאכת הבמה שאין לו בה מומחיות.

זה לא מובן מאליו שכותב בסדר הגודל שלו מקבל בשמחה הערות על שיפורים נדרשים בטקסט ומטפל בהן במהירות ובכובד ראש, כמו תלמיד שקדן.

אבל למאיר שלו היה, כאמור, כבוד לבעלי מלאכה; ולכן לא פלא שבחר בתיאטרון גשר ובצוות המופלא שלו; כי מעטים אנשי התיאטרון שמשתווים להם.

גם לכותבי התנ"ך, אגב, התייחס מאיר שלו לא פעם כבעלי מלאכה. וגם את מלאכתם למד עד האות האחרונה וידע את התנ"ך על בוריו וידע לעשות בו פלאים – להתייחס אליו בהומור בריא ומלא עסיס, לנקוב באמצעותו את המציאות העכשווית, לעשות בו שימוש אוהב וכואב ויפה כל כך.

גם את הארץ שלנו וגם את המדינה שלנו – את שתיהן אהב אהבת נפש – ולכן חקר, ולמד, וידע: את האדמה ואת מה שצומח בה ועליה ומתחתיה, את בעלי החיים שחיים בה ואת האנשים שמתהלכים עליה; ואת ההיסטוריה שלנו והמורשת שלנו והתרבות שלנו.

ולא פלא שהאבות והאמהות והארץ הטובה הזאת – אז והיום – הם הגיבורים הראשיים של המחזה שלו.

אני מבקש להודות לכם – משפחת שלו היקרה, ומעל לכל –  לתיאטרון גשר הנהדר, שמיכל ואני חובבים ומעריצים גדולים שלו, לבמאי עמית אפשטיין, ולמנכ"לית – המנהיגה – לנה קריינדלין; ולהודות – שוב – למאיר שלו זכרו לברכה, שאין ספק שמורשתו תמשיך לפעום בלבבות כולנו; ושמי ייתן ונוכל כולנו לומר על עצמנו ביום מן הימים, שהיינו בעלי מלאכה כמוהו, ושידענו לאחוז כך, במלוא החיות ובמלוא המחויבות, במלאכתנו ובחיים. יהי זכרו ברוך. תודה לכולכם.