דברי הנשיא בטקס האזכרה הממלכתי לציון 50 שנה למלחמת יום הכיפורים

מלחמת יום הכיפורים הייתה מלחמה בקנה מידה היסטורי, שכמותה לא ידענו מאז מלחמת הקוממיות, ולא ידענו אחריה. צפירה אחת, אזעקה אחת, בעיצומו של הקדוש בימים, ניפצה את הקונספציה, ואילצה עם שלם לשים בצד את כל המחלוקות ולהתלכד לאגרוף אחד נגד אויביו שקמו עליו לכלותו. תחושת השליחות, והאמונה בצדקת הדרך, גברו על הכל; ואת הכוחות הלוחמים במערכה הקשה ליוו מילות תפילת "ונתנה תוקף" של הימים הנוראים: "מי יחיה ומי ימות, מי באש, מי בחרב, מי ברעש, מי ישלו, ומי יתיסר, מי ישקט ומי יטרף".

קרוב לשלושת אלפים חללים, אלפי פצועים בגוף ובנפש; הם שהיו מגש הכסף שלנו, במלחמת גבורה בלתי נתפסת, שחובה עלינו לספר את קורותיה לנצח נצחים, וללמוד מלקחיה. מלחמה, שהשנים שחלפו מאז תומה, אשר בהן נחשפים עוד ועוד חומרים, עדויות, ספרים, הקלטות ופרוטוקולים – רק מדגישים את עוצמת הכאב והתופת שהדהדו אז ועודם מהדהדים בכל בית, רחוב, עיר וכפר ולצידם את עוצמות הגבורה, שנחקקו בלב האומה. מלחמה שבה פעמים רבות כוחות קטנים, חסרים ומפוצלים גברו על האויב רק בכוח הרצון, האמונה והתקווה. מלחמה בה ניצחנו בזכות המפקדים, הקצינים והחיילים, אשר ממש בגופם עצרו את האויב המסתער, תוך גילויים מופלאים של גבורה והקרבה עצמית, וכך – הצילו את האומה, הוליכו את צבאה לניצחון, והותירו לנו צו נצחי: נצח ישראל ואחדות ישראל. נצח ישראל ואחדות ישראל.

גם כעבור יובל שנים, הצפירה ההיא, שפילחה את קדושת יום הכיפורים, עדיין צרובה בבשרנו. היא צרובה בבשרי, כנער בר מצווה, שעדיין שומע אותה מנסרת באוויר, עולה ויורדת, בלב הדממה הירושלמית של היום הקדוש. היא צרובה בלב כולנו. לצריבה הזאת, לזיכרון הזה, יש משמעות שאסור לנו לשכוח לעולם. ראשית, החובה להיות מוכנים תמיד לכל תרחיש של מלחמה, וכנגזרת – החובה של כל חייל ומפקד לא לחשוש מלהביע את דעתו, להתריע, לחלוק ולהשמיע עמדה מנוגדת אם צריך – במסגרת שרשרת הפיקוד; והחובה על הממונים – עד קצה הפירמידה – להקשיב, להטיל ספק, לשאול, לבחון שוב ושוב. מחדל ההתרעה וההרתעה והיהירות עזת המצח, כל אלה עלו לנו במחיר דמים כבד.

רק לפני ימים ספורים שלח לי שוניה פכט, קצין מילואים ביחידה 8200, את יומן המלחמה שלו, בו הוא מציין כיצד הוא מביא בפני מפקדיו שלל מידעים חריגים – על יציאת היועצים והדיפלומטים הרוסים ממצרים, דבר המהווה התראה ברורה לאפשרות של מלחמה – וכיצד הוא סופג על כך גערות וצעקות מלשכת ראש אמ"ן – על הפאניקה שהוא כביכול יוצר, ועל כך שהוא אינו צמוד ל"קונספציה" הידועה, בדבר "סבירות נמוכה למלחמה". לקח שני, ולא פחות חשוב: לתת את דעתנו ואת עינינו וליבנו לאפשרויות השלום. לא לשגות באשליות שאין היתכנות למלחמה, ובה בעת – לא לשגות באשליות שאין היתכנות לשלום.

בהקשר הזה, אני מברך מעומק הלב על האפשרות להסכם נורמליזציה עם סעודיה. זו יכולה להיות אבן דרך משמעותית וחשובה בתהליך ההיסטורי של השתלבות מדינת ישראל במזרח התיכון, שהחל בעצם במלחמה הנוראה ההיא והמשיך בהסכם השלום עם מצרים, כמה שנים אחר כך. הסכם שלום אשר ללוחמים הגיבורים של מלחמת יום כיפור – הייתה תרומה כבירה להיתכנותו ולמימושו. אך הלקחים לא מסתכמים בכך.

במיוחד בעת הזאת עלינו להפיק לקחים ולהבין היטב שהאיום הפנים-ישראלי הוא האיום החריף והמסוכן מכולם. רק אתמול, בעיצומו של היום הקדוש, חמישים שנים בדיוק אחרי פרוץ המלחמה, ראינו דווקא בעיר העברית הראשונה – דוגמה מטלטלת וכואבת לאופן שבו המאבק הפנימי בתוכנו מסלים ומקצין.

אני יודע שאני מדבר בשם הרוב המוחלט של אזרחי ישראל, כשאני מביע צער וזעזוע עמוק, למראה בני עמנו הנאבקים זה בזה, ביום שהיה מאז ומעולם סמל לאחדות – לישראליות וליהדות יפות, מכילות ומכבדות. אני נחרד מעצם המראות, מעצם המחשבה, על אנשים שהם או בני משפחתם לחמו יחד – אחים לנשק, כתף אל כתף – במוצבים, בטנקים, בשדות הדמים של סיני והגולן, וכעת הם מתגוששים בלב תל אביב, בזמן הקדוש של "כל נדרי" ו"נעילה".

איך הגענו למצב הנורא הזה? שחמישים שנים אחרי המלחמה המרה, אחיות ואחים ניצבים משני עברי המתרס? שרק אמרנו וקראנו בתפילה "אבינו מלכנו" או כשאמרנו "על חטא שחטאנו", על חטא שחטאנו על שנאת חינם. לשפוך שמן לתוך מדורת השנאת חינם זה דבר שמאיים באופן ממשי על הלכידות הישראלית. זה חייב לעצור עכשיו. הפילוג, הקיטוב, המחלוקת הבלתי נגמרת – הם סכנה של ממש לחברה הישראלית ולביטחונה של מדינת ישראל. אויבי ישראל מתבטאים בנוגע לכך שוב ושוב ומתייחסים למשבר הפנימי בתוכנו כאל מבוא בדרך להתפוררותה של מדינת ישראל; ועל אף שהם טועים לחלוטין, עלינו להתעשת, להוריד את הטון, להקשיב, להושיט יד, ולסיים את המשבר הפנימי שבתוכו אנו נמצאים – בהידברות ובהסכמה.

אלה לא רק מילים בעלמא, אלא זו היא חובה היסטורית; כדי שלא – חס וחלילה – היסטוריונים ומנהיגים יסתכלו על הימים האלה בעוד 50 שנה, על המחיר הנורא שהקרע הזה גבה מאיתנו, וישאלו: "איך הם לא הבינו את גודל הסכנה ואת עומק התהום? הרי זה היה להם ממש מול העיניים ".

אחיותיי ואחיי, משפחות שכולות יקרות ואהובות, עלינו לזכור תמיד את הלוחמים, גיבורי מלחמת יום הכיפורים, שידעו שגורל מדינת ישראל נתון בידיהם, חירפו נפשם, ועשו הכל – יחד – כדי לשמור לנו על המדינה. "לא צמאי מלחמה אל הקרב הלכנו". כך כתב המשורר המחונן יוסף שריג, בנו של נחום שריג – ממפקדי תש"ח – בשיר שמתייחס למשפחת השכול. והוסיף וביקש: "התוכלו, רעים, לחזק את אימא במקומנו?". זמן קצר אחרי שכתב את השיר נפל יוסף שריג, רב סרן במילואים ומפקד פלוגת טנקים, בקרבות הבלימה ברמת הגולן, במלחמת יום הכיפורים. אחרי שנפל – קיבל את עיטור המופת.

כעבור יובל, כמו כל ביום, ובכל שעה, אנחנו מצדיעים לכן – משפחות חללי מערכות ישראל, ומתחייבים לעשות כל שביכולתנו ולקיים את בקשה בשירו של המשורר המוכשר הזה- לחזק ולחבק את האימהות והאבות שעודם עימנו, את האלמנות את היתומים את האחים והאחיות את הנכדות והנכדים, ואת בני המשפחה והאוהבים. מיכל ואני נפגשים איתכם – בנות ובני המשפחות – כל ימות השנה, אנחנו מקשיבים לכם ויודעים – שהשכול מלווה אתכם תמיד. הוא לא מתכהה עם הזמן. לעד נישאר חייבים לאלפי הבנים, אחינו גיבורי התהילה, שבחולות סיני, ובין סלעי הבזלת של רמת הגולן, הובילו אותנו מסף מפלה לניצחון אדיר, באותם ימים נוראים כאשר גורל מדינתנו עמד על כף המאזניים. לעד נישאר חייבים לאלפי הפצועים בגוף ובנפש ובהם הלומי הקרב – גיבורים שבגיבורים – שמערכות ישראל הותירו בהם צלקות עמוקות ושאנו מחויבים בכבודם, בטיפולם ובתקווה ובמאמצים, אפילו אחרי שנים רבות – גם ברפואתם; לפדויי השבי ולכן, המשפחות השכולות. לעד נספר את סיפור הגבורה של יקיריכן- יקירנו ולעד נכאב איתכן את נפילתם, וחסרונם. יהי זכר הנופלים במלחמת יום הכיפורים ברוך ונצור בליבנו לעד.