דברי הנשיא בטקס האזכרה הממלכתי לראש הממשלה יצחק רבין

יש מנהיגים אשר חלוף השנים מאז לכתם רק מעצים את גודל חסרונם. יש מנהיגים אשר הכמיהה להם ולכמותם הופכת מוחשית יותר משנה לשנה. יצחק רבין – גיבור ישראל – היה מנהיג שכזה.

שנה אחרי שנה שאני ניצב כאן, בחלקת הקבר, שנה אחרי שנה שאני מהרהר בו, מהרהר בנו, מנסה לשחזר, ולהיזכר. ולא רק בגלל הקשר האישי החם שהיה בינינו ובין משפחותינו, אלא בגלל שאיני מצליח להשתחרר מתחושת כאב, משום שלדעתי יצחק רבין היה מוכרח להיות דמות שיש עליה הסכמה הכי רחבה שיש – קונצנזוס ישראלי!

אסביר מדוע: הרי יצחק רבין היה הכול מהכול. עבר בכל התחנות החשובות והנחשבות בתקומת ישראל, תמיד חדור שליחות, תוך אהבת העם והארץ. זהותו, ניסיונו, תכונותיו, כולם היו מהסוג שזוכֵה להערכה חוצת מחנות. ירושלים, 'כדורי', הפלמ"חניק – "יפה הבלורית והתואר". ואולי הזכות ההיסטורית הגדולה מכולן – ראש המטה הכללי, מפקד צה"ל שאיחד את ירושלים – העיר שחוברה לה יחדיו.

מרוב העיסוק בויכוחים והפוקוס עליהם אנחנו שוכחים שרבין, בנה האהוב של ירושלים, היה זה ש"עליו הטיל הגורל", כלשונו של חיים חפר: "להיות שליחם של כל החלומות והתפילות"; לעמוד בראש הצבא באחד מרגעיו ההיסטוריים והמרגשים ביותר של העם היהודי לדורותיו: איחודה של בירת הנצח שלנו.

רבין היה גם משרת ציבור בתפקידים אזרחיים רבים. כשגריר, כחבר כנסת, כשר בממשלות ישראל, ופעמיים כראש ממשלת ישראל. בתפקידים אלה היה אחראי לגלי עלייה – מהגדולים שידעה מדינתנו; והיה מהמנהיגים הישראלים הנערצים ביותר, בארצות הברית ובעולם כולו.

הוא ניחן באומץ לב נדיר, ולא פחד להכריע – בין היתר בהחלטה לשלוח את צה"ל לחלץ את חטופי אנטבה ולהשיבם בביטחה לביתם. הוא היה גלוי לב ומחשבה ובעל יושרה קיצונית. הוא היה גיבור מלחמה וגיבור שלום, ומהלכיו הם שהביאו אותנו, בתהליך היסטורי רב דורי מאז ועד עצם היום הזה – להסכמים אזוריים כמו הסכמי אברהם, היחסים עם מרוקו שהוא אשר כונן אותם, ועוד ועוד.

הוא הקפיץ את החברה והכלכלה, האדיר את החינוך והרווחה, וחיבר וחיזק את החברה הערבית. דמותו הייתה הוליסטית, לא מושלמת, אך שלימה. וגם כשכשל – לא פחד לשאת באחריות. כאמור, יצחק רבין היה חייב להיות בלב הקונצנזוס מושא להזדהות של כלל שכבות וגווני העם. דמות מאחדת. ביום הזה חשוב לנו להזכיר זאת. ביום הזה עלינו להתחייב, לעשות כל מאמץ, ולהשיב אותו לשם – ללב הקונצנזוס.

גם כאן, איתכם, אני מתבונן לאחור, אל אותם הימים, ומנסה להבין איך יכול להיות שרבין – רבין שגדלנו עליו כגיבור, כמודל, כמנהיג צבאי ומדיני, שבאמת היה נערץ על ידי ציבור וקהילות כל כך שונות ומגוונות. איך אותו, מכל האנשים – הפכו אנשים נקלים, אזרחים ישראלים מן השורה, לבוגד?! בוגד?! ברור לכולנו שהיה ויכוח על צעדיו המדיניים, אך ויכוח פוליטי לעולם לא מצדיק תיוג נורא שכזה. יותר מכך, אני טוען שזו לחלוטין לא הנקודה. הנקודה והדיון חייבים לזוז למקום אחר לגמרי!!

אני חש שזו הייתה נקודת השבר שבה הפסקנו – כחברה – להכיל מורכבות. תקופה שבה ההסתה שרפה וסחפה הכול, תקופה בה איבדנו את ההערכה למגוון הישראלי – מגוון של זהויות ושל עמדות, וכבר לא ראינו את דמותו הייחודית של האדם. תקופה בה התחלנו לצבוע הכול בשחור ולבן. וכשאין מורכבות – כולם שואלים מי בצד שלי ומי נגדי. ועם מי שנגדי אין לי על מה לדבר, ועם מי שנגדי אין לי איך לייצר שותפות, ואת מי שנגדי אני לא רוצה להכיר, ולפגוש, ולכאוב את כאבו ולחלום איתו עתיד טוב יותר. ואת מי שנגדי אני אתייג כבוגד, ואם צריך גם ארצח אותו!

רבין – המורכב – היה מר ביטחון, שבאוקטובר 1965 אמר כרמטכ"ל ואני מצטט: "הסיכוי הגדול לשלום הוא בתנאי אחד, שתחדור באופן ברור לערבים ההכרה שהעוצמה הישראלית היא כזאת שלא ניתן לחסל אותה". ואותו רבין – המורכב – היה גנרל השלום, שבנאום השבעת ממשלתו השניה ב-1992 אמר, ואני שוב מצטט: "אין זה נכון עוד שהעולם כולו נגדנו. עלינו להצטרף למסע השלום, הפיוס ושיתוף הפעולה הבינלאומי".

אבל דווקא אל מול הדמות הייחודית והמורכבת הזו, שכמעט לכל אזרח בישראל היה קל להזדהות איתה בשלב כזה או אחר; דווקא שם נפער הסדק. דווקא שם נדמה שהפסקנו להבין שמורכבות היא דבר מבורך, ושאם לא נדע להקשיב ולהעריך, גם את האדם ששונה מאיתנו, הרי שאנו כפסע מחורבן הבית המשותף שלנו.

עשרים ושש שנים חלפו מאז; בישראל חיים כבר מיליוני אזרחים ואזרחיות אשר הרצח אינו ממלא דף, או פרק, בספר זיכרונותיהם האישי. וככל שהשנים חולפות, כך הופך אתגר ההנצחה והלימוד למורכב יותר: איך משקפים את החודשים הקשים שקדמו לרצח, איך חוזרים אל סכנותיה של ההסתה שקרעה אותנו כחברה ופערה בנו שסע, איך נזהרים מהכללה של ציבורים שלמים בחברה והכתמתם כאשמים, איך מבטיחים שלקחי הרצח הנורא של ראש ממשלה בישראל – יהדהדו כדי שלעולם לא נחווה עוד אירוע דומה.

להתקדמות הטכנולוגיה שפורצת בכל יום שיאים חדשים, יש יתרונות רבים המשנים את חיינו מן הקצה אל הקצה. אך למרבה הצער, היא הפכה גם לכלי שרת זמין ורב-השפעה להפצת הסתה ושנאה בקלות בלתי-נסבלת. הסופר מיכה גודמן התייחס לאחרונה לסכנה זו בספרו החשוב "מהפכת הקשב", וכך כתב: "בשנים האחרונות, השיח הפוליטי היגר למרחב חדש, לאינטרנט. הרשתות החברתיות הן כיכר העיר החדשה. ונראה שההגירה של השיחה שינתה את השיחה. המדיום מעצב את המסר, והמדיום החדש גורם למסרים להיות מתלהמים יותר, קיצוניים יותר ומקטבים יותר".

מנהיגי המדינה והחברה הישראלית, מעצבי ומובילי דעת קהל, אחיי ואחיותיי, אזרחיות ואזרחי המדינה, אני קורא אליכם מכאן, מההר הזה, ומפציר בכם: דווקא במציאות כזו, במיוחד במציאות שכזו, השמיעו קול של מתינות, של פיוס, של הושטת יד, של כבוד הדדי! העצימו את המשותף ולא את המפריד. ועשו זאת לא רק בקולכם אלא גם, ובמיוחד, במקלדת שלכם! הרי במקום הזה, במיוחד במקום הזה – למול קברו של גיבור ישראל יצחק רבין, אנו זוכרים, את השיעור שלמדנו כולנו – על סכנת השיסוי והפילוג. במקום הזה אנו זוכרים, כיצד לפני עשרים ושש שנים, נוכחנו כמה חלקלק המדרון המשתרע בין מילת נאצה למעשה מסוכן. לקליעים בגבו של מנהיג.

בשבת הקרובה יקראו המוני בית ישראל בבתי הכנסת, את פרשת עקידת יצחק – "בנך יחידך"; כשרק לפני מספר שבועות קראנו על מעשה קין והבל. במסכת סנהדרין דרשו זאת חז"ל ואמרו "לפיכך נברא אדם יחידי – שכל המאבד נפש אחת מישראל מעלה עליו הכתוב כאילו איבד עולם מלא". משפחת רבין היקרה, דליה, יובל, הילדים והנכדים, עולם מלא אבד לכם. עולם מלא אבד לנו. שהרי דמי יצחק צועקים אלינו מן האדמה.

ברשותכם אני רוצה להזכיר גם אֵם המשפחה – לאה זכרה לברכה. מיכל ואני זוכרים היטב לא רק את תרומתה לעשייה המפוארת של יצחק אהוב חייה, כפי שהיא כתבה – "תמיד אשתו" – אלא גם כיצד היא תמיד ראתה אותנו – "הצעירים", ודאגה לנו, ביחס חם ואוהב, תמיד מסבירת פנים, תמיד מאירת עיניים, תמיד אכפתית, גם כלפי אלה שהגורל התאכזר אליהם. בכל שנה אנחנו נפגשים יחד, והאבל המשפחתי שלכם הופך שוב לנחלת הכלל. כמו אז, בנובמבר המר, כאשר ממשלת ישראל – באמצעות איתן הבר ז"ל שנלקח מעימנו בשנה שחלפה – הודיעה בתדהמה – ומדינה שלמה עצרה מלכת.

ממש כשם שחלוף השנים צירף אל משפחתכם דורות חדשים אשר לא הכירו את האבא והסבא, והאמא והסבתא שאהבתם אך הם בוודאי למדו להכירם דרככם, כך גם אנחנו מצווים – כחברה וכמדינה, אל מול הדור הצעיר שגדל כאן מאז: לספר על הרצח, להזכיר כיצד היה ועל איזה רקע.

אני מאמין שעלינו להשיב לעצמנו את היכולת להכיל מורכבות. עלינו לתקן את המעוות. יצחק רבין חייב לחזור ללב הקונצנזוס לא בגלל מותו, אלא בגלל חייו. לא רק נסיבות המוות של רבין צריכות לאחד אותנו, אלא גם מעשיו ודרכו, החלוצית, הציונית, חדורת השליחות; מלאה באהבת מדינת ישראל וכל אזרחיה, מכל המגזרים, הושטת היד לשלום, אהבת העם היהודי, והחיבור הנצחי לירושלים! עלינו לחזור שוב לדמותו ולסיפור חייו של המנהיג שנפל על משמרתו בשל דרכו,

על שום אמונתו.

יהי זכרם של יצחק ולאה רבין ברוך ונצור בלב האומה לעד.