דברי הנשיא בטקס האזכרה לנשיא התשיעי שמעון פרס

לרבים מהיושבים והיושבות כאן יש זיכרונות רבים משמעון פרס זכרונו לברכה, אבל אני חושב שאני מהיחידים, חוץ מבני המשפחה כמובן, שיכולים להעיד שהם מכירים את שמעון פרס כמעט מהרגע שהם נולדו.

הרי אני עוד זוכר מילדותי איך אמא שלי, שתיבדל לחיים ארוכים, סיפרה בחיבה ובהומור שכבר בשנות ה-50 היא קראה בכף ידו של שמעון – כפי שכולנו כינינו אותו בבית – שהוא עתיד להיות ראש ממשלה. אני מזכיר את הסיפור הזה לא רק כאנקדוטה חביבה, אלא בגלל שעבורי שמעון היה מורה דרך עצום, כל שנותיי כאדם בוגר.

אלפי שעות של שמעון פרס צברתי בחיי. שעות שלא אשכח. רגעים משמחים ומרגשים, ורגעי משבר ועצב. לרגעי העצב הללו הצטרפו גם השעות ההן, שלא יישכחו מלבי, בהן פקדתי את בית החולים שיבא, שותף לתפילות ולתקוות של העם בישראל כולו, ששמעון יקום ממיטתו בבית החולים וישוב לחלוק מתבונתו, להורות דרך, לייעץ, להיות שם עבור כולנו. תקוות שנמוגו בעת ששמענו בלב דומע על פטירתו לפני חמש שנים בדיוק. כידוע לכם, לפני שלושה חודשים נכנסתי, לנעליים שאותם מילא בעבר הנשיא התשיעי שמעון פרס. אכן, אין כמעט זוג נעליים שאותם הוא לא מילא בתולדות מדינתנו, ואין כמעט תפקיד ציבורי בו הוא לא נשא; ובכל זאת, בכל פעם שנכנסתי לכהן בְתפקיד, ואפילו בְתפקידים בהם לא כיהן הנשיא פרס בעבר – חשבתי – במודע ושלא במודע – על השיעורים אותם למדתי משמעון.

ברשותכם, אני מבקש לחלוק שלושה מהשיעורים הללו. השיעור הראשון הוא גיוון החיים והאישיות, מה שאקרא לו כאן – הוורסטיליות. היכולת להיות גם וגם, ולא להינעל למרחב צר מבחינת יכולות, ידע ופעולה מעשית. כי צרות אופקים – במחשבה ובמעשה – לא מאפשרת תמרון והשפעה לאורך שנים. בוורסטיליות אני מדבר על היכולת לא רק להבין, אלא לדעת להוביל ולהנהיג מהלכים שנגעו בכלכלה, במדע ובטכנולוגיה, בתרבות ובספרות. בוורסטיליות אני מדבר על ידע אינסופי, ויותר מזה סקרנות – צמא אינסופי לידע.

בוורסטיליות אני מדבר על היכולת של אדם להיות מר ביטחון, או איך שאבי – חיים הרצוג, הנשיא השישי – כינה את שמעון: "שני אך ורק לבן גוריון בתרומתו לביטחון מדינת ישראל"; להניח את היסודות למערכות ביטחון, בהן כאלה שהשיאו ערך עצום – ביטחוני וכלכלי – רק עשרות שנים לאחר שהוא הקים אותן; להתוות תפיסות ביטחוניות רואות למרחוק. ולצד זה להיות מנהיג שמזוהה עם חתירה בלתי מתפשרת לשלום. להיות מי שפרץ במו ידיו דרכים שנחשבו עד אז דמיוניות לחלוטין, לבריתות חשובות ולהסדרים שנראים לנו היום מובנים מאליהם.

השיעור השני הוא ההתמדה והיכולת לא לוותר. אני זוכר רגע אחד שסימל את התכונה ה"פֶרֶֶסית" הזו אולי יותר מכל. לא מעט פעמים חשתי ששמעון מגלם את אותו "עצב נבו", אם לנקוט את לשון הביטוי בו השתמשה רחל המשוררת, ביטוי שמהדהד את הטרגיות של משה – אשר לא זכה להיכנס אל הארץ המובטחת.

ב־1996 שימשתי לו יועץ מיוחד. הייתי איתו שם ברגע החלפת השלטון לאחר הפסדו המר. באותו בוקר של חילופי שלטון, שמעון ישב בכיסא ראש הממשלה, כשכונניות הספרים מאחוריו ריקות. הוא קם לקבל את ראש הממשלה הנבחר – בנימין נתניהו. בפנים עגמומיות, אך גם בהבעה של המורה המעביר את השרביט לתלמיד. צוות הלשכה הזיל דמעה. לאחר זמן ביחידות יצא שמעון פרס את החדר בשתיקה. והנה למחרת, בעודנו המומים, כבר הזמין את כולנו ללשכתו הזמנית בתל אביב כשפניו אל העתיד, אל משימות חדשות, אל יעדים מעוררי השראה. ההתמדה הזו, הנחישות, היכולת לקום מכל נפילה ולפעול בכל הכוח לשינוי המציאות, לטובת העם, לטובת המדינה, היא השיעור השני אותו למדנו משמעון פרס.

השיעור השלישי מגלם בעיניי את דמותו של הנשיא התשיעי – הנשיא שמעון פרס יותר מכל: החזון. רבים כל כך מסתכלים אך ורק על ההווה, בוודאי בשדה הפוליטי. הכאן והעכשיו שואבים אותנו ואת כל משאבינו. כנשיא התשיעי של מדינת ישראל, ידע שמעון פרס להתבונן בעתיד, לצפות למרחוק, להמריא עוף. ההרגשה הייתה תמיד שהוא מעין שחקן שחמט, ולוח השחמט שלו הוא ההיסטוריה של העם היהודי ומדינת ישראל. תמיד שלושה, חמישה, עשרה מהלכים קדימה. צופה את האתגרים, ויותר מכך – וחשוב מכך – מזהה את ההזדמנויות. את ההון האנושי, הכלכלי, המדעי, הטכנולוגי. את ההתפתחות האנושית והכיוון שלה.

את שלושת השיעורים הללו, את שלוש התכונות הללו – הוורסטיליות, ההתמדה, והחזון, הביא עימו שמעון פרס אל מוסד הנשיאות, והוביל את המוסד החשוב הזה לפסגות חדשות. הוא הצליח לגשר בין שורשיו העמוקים, בין גדלות אינטלקטואלית וידע היסטורי ותרבותי פנומנלי, לקידמה וטכנולוגיה, ולחיבור לדור העתיד של מדינתנו. הוא השכיל להוביל את מדינת ישראל למקומה המרשים במשפחת העמים, בשום שכל, במדינאות מזהירה, ובנחישות חסרת פשרות.

במובן הזה, אין ספק שהלווייתו הבלתי נשכחת, שהביאה איתה לכאן את המנהיגים הבולטים ביותר מכל רחבי תבל, שיקפה היטב את דמותו ומעמדו הבינלאומי. רגליו היו נטועות בקרקע, אך עיניו צפו אל מעבר לאופק, הוא, שהגשים כל כך הרבה, לימד אותנו תמיד לחלום. מתוך אופטימיות אינסופית, מתוך אמונה באדם. מתוך הבנה, שכפי שהוא נהג לומר: "אופטימיים ופסימיים מתים באותה דרך, אבל חיים אחרת".

בשמי ובשם רעייתי מיכל אני רוצה לחבק אתכם – משפחת פרס היקרה, חמי, ציקי ויוני, את הנכדים, והמשפחה כולה את כל החברים, החברות ומוקירי זכרו ובראשם כמובן הצוות היקר של מרכז פרס לשלום ולחדשנות. יהי זכרו של הנשיא וראש הממשלה שמעון פרס ברוך ונצור בליבנו לעד ולעולמי עולמים.