דברי הנשיא בטקס הענקת תארים בפקולטה למשפטים ע"ש יעקב הרצוג בבר אילן

אני מברך על כך שאני אתכם כאן היום, באוניברסיטת בר אילן,

מוסד אקדמי מפואר שאני קשור אליו בעבותות מזה שלושה דורות! בטקס הענקת התארים של בוגרי הפקולטה למשפטים, על שם דודי יעקב הרצוג זכרו לברכה.

יעקב הרצוג היה איש אשכולות, איש מעשה ורוח. נואם בחסד ומשפטן מוכשר, דיפלומט מזהיר ומנכ"ל משרד ראש הממשלה, תלמיד חכם גדול ואיש המשפט העברי, מגן צידקתה של ישראל העולם, מי שהאמין וחינך כי צדקת דרכן של היהדות והציונות טמונה ביכולתן וחובתן להיות משמעותיות, צודקות, מעצבות אמות מידה וערכי מוסר, שרלוונטיים ועכשוויים לשאלות ההווה והעתיד.

ויכוחו הפומבי והמונומנטלי בתחילת שנות ה-60 של המאה הקודמת עם ההיסטוריון הנודע דאז ארנולד טוינבי, ויכוח בו הגן יעקב הרצוג בתוקף, בעוז, ובכישרון רב – על הציונות ועל ישראל; עשה לו שם בכל רחבי תבל, והיה למופת לרבים מבני עמנו.

בחברה הישראלית, ואף בעולם המערבי, מקובל לצאת מנקודת הנחה של מתח או סתירה בין יהדות לדמוקרטיה, בין ירושלים לאתונה. אלא שמה שלא תמיד יודעים, זה שהדמוקרטיות המערביות המתקדמות, עומדות, ניצבות, על ירושלים,

על יסודות התנ"ך, המשנה, התלמוד, והמסורת הפוליטית היהודית, לא פחות ואולי יותר, מאשר על תרבות יוון, על אתונה.

חוקרים בעלי שם, כמייקל וולצר וסטיוארט כהן, הדגישו את יצירת האדם בצלם, כיסוד שביסס את חירות האדם ומעמדו, במחשבה הפוליטית המודרנית; וכן את התפיסה המבחינה, בין שלשת הכתרים, כתר כהונה, כתר מלוכה, כתר תורה, שתרמה לעיקרון הפרדת הרשויות.

פרופסור אריק נלסון מהרווארד – בספרו The Hebrew Republic – הוכיח את ההשפעה, של התנ"ך והתלמוד, על החשיבה של הוגי המשפט הבינלאומי, והמחשבה הפוליטית, כמו הוגו גרוטיוס, ג'ון לוק, ג'ון סלדן ותומס הובס. ולאחרונה פירסם פרופסור דיוויד פלאטו מהאוניברסיטה העברית בירושלים, ספר מקיף ופורץ דרך, שיצא בהוצאה הספרים של הרווארד – על שלטון החוק והפרדת רשויות  ביהדות בכלל ובמשפט העברי בפרט, החל מתקופת התנ"ך, ובעיקר בתקופת המשנה.

מקובלנו שעיקרון הפרדת הרשויות, הכפיפות לשלטון החוק, וקיומה של רשות שופטת עצמאית, הן מיסודותיה של המחשבה המדינית המודרנית. אלא, שבעולם העתיק, הרעיונות הללו לא היו מקובלים. המלך מינה שופטים, ושימש בעצמו כשופט עליון. ועל כן – כשהמשנה במסכת סנהדרין, מפרידה באופן ברור בין המלך למשפט וקובעת: "המלך לא דן, ולא דנין אותו" – היא עושה משהו תקדימי. רבים מאיתנו חושבים שהחידוש הוא בחלק השני של המשפט – חסינות המלך מפני העמדה לדין. אלא שפלאטו טוען שמבחינה היסטורית, ועל רקע התפיסות המקובלות באותה העת – החידוש הגדול יותר הוא בחלק הראשון של המשנה: "המלך לא דן". המשנה מנתקת את המלך מתפקיד השופט. משמע – הפרדת רשויות! משמע  – הבסיס למבנה הדמוקרטי.

אמנם, התפיסה המוצגת במשנה, איננה התפיסה היחידה בחז"ל; ועדיין, אין חולק על כך שעל פי חז"ל לרשות השופטת יש מעמד משל עצמה, שלא נובע מכך שיש לה ארנק או חרב – כלשון הביטוי השגור – אלא מיושרם של הדיינים, מעמדם וחכמתם.

עוד מדברי יתרו למשה, ומצוות התורה 'שופטים ושוטרים תתן לך בכל שעריך'; וכמובן בהמשך בדברי חז"ל – מעמיקה ומתבססת עצמאות הדיינים, בתי הדין ומעמדם, כך שנוצרת הפרדה ברורה עוד יותר, בין הכח הפוליטי, למערכת המשפט. לתפיסתם מערכת בתי הדין ובראשה הסנהדרין, היא זו שממנה את השופטים, שמתקדמים אט אט בתוך המערכת, וכפי שמתאר הרמב"ם: "מבית דין הגדול היו שולחים בכל ארץ ישראל ובודקין כל מי שימצאוהו חכם, וירא חטא, ועניו, ושפוי, ופרקו נאה, ורוח הבריות נוחה הימנו. עושין אותו דיין בעירו, ומשם מעלין אותו לפתח הר הבית, ומשם מעלין אותו לפתח העזרה, ומשם מעלין אותו לבית דין הגדול".

משמעות הדברים היא שקיימת מערכת משפטית עצמאית, שניצבת בנפרד מהכוח הפוליטי ומשלימה לעם כולו מנעד מגוון של הנהגה.

אנו רגילים לומר שהעם היהודי, מתפלל שלוש פעמים ביום לירושלים, לשיבת ציון. אבל לא תמיד אנו זוכרים, שהעם היהודי מתפלל שלוש פעמים ביום, גם לכינונה של מערכת משפט עצמאית.

הימים האלה הם ימי מחלוקת, ימי ויכוח מפלג ומקטב, שמערכת המשפט במרכזו. שיהיה ברור – מחלוקת היא ערך יסודי עבור עמנו, ומחלוקת על מערכת היחסים בין הרשויות – על אחת כמה וכמה, ובלבד שהיא לשם שמים; בכבוד ובהקשבה.

מי שמדברים בשם "היהדות" – נגד מערכת המשפט, או בשם "הדמוקרטיה" – נגד גיוונה ושיפורה, עושים עוול לעומק הדיון; מפני שכאמור – אין חולק על כך שעצמאות המערכת המשפטית היא ערך דמוקרטי ויהודי כאחד.

עצמאות מערכת המשפט ואי תלותה היא לא איזו המצאה ישראלית חדשנית, אלא הכרח שמושתת – הן על יסודות דמוקרטיים והן על יסודות יהודיים עתיקי יומין. העצמאות הזו היא שביססה לנו רשות שופטת עתירת זכויות – שהיא מקור לגאווה בזירה הבינלאומית, ובעלת אתוס מכונן ומבוסס, של עשיית צדק ומשפט, תיקון עוולות ועזרה לחלש, ברוח חזון הנביאים. כמובן שאינני סבור שיש סתירה בין הדברים הללו לבין העובדה שלמרות ההכרח בעצמאותה, מערכת המשפט צריכה לשוחח עם החברה, להתכתב עם הרשויות האחרות, להכיל בתוכה עוד דעות נוספות, עוד תפיסות עולם שונות, עוד נקודות מבט חלוקות.

ככל שמערכת המשפט על שלל אגפיה, תפתח את שעריה, תכניס אל תוכה נשים ואנשים נוספים – משלל אמונות, תפיסות עולם ואורחות חיים – ותגוון את עצמה, כך היא תתחזק כלפי פנים וכלפי חוץ.

ועל כן, אני סבור שבמקרה הזה – בו כולנו דואגים לכך שמערכת היחסים בין הרשויות תתנהל ברוח ערכי מגילת העצמאות, תוך שמירה על ערכינו היהודיים והדמוקרטיים – ההקשבה והכבוד ההדדי לטיעונים המבוססים של האחר, יכולים וצריכים להיות הבסיס לדיון פורה, למחלוקת לשם שמים, ובתקווה – להסכמות רחבות.

בוגרות ובוגרים יקרים, זכיתם ללמוד באחת הפקולטות הטובות בישראל, ללימודי משפטים, ובכלל; אני אומר זאת לא רק כמשפטן בן משפטן, אלא גם כמי שאחיו – יואל – הוא בוגר המחזור הראשון של הפקולטה החשובה הזאת.

אוניברסיטת בר אילן בהובלת הנשיא פרופסור אריה צבן (שלצערנו לא נמצא כאן היום) והרקטור פרופסור אמנון אלבק, והפקולטה למשפטים על שם יעקב הרצוג בהובלת הדקנית פרופסור מיכל אלברשטין וסגל המרצות, המרצים והמינהלה – שרבים מהם אני מכיר היטב, עשו כל שביכולתם כדי למלא את תרמיליכם לקראת המסע.

אנחנו תקווה ואמונה שתזכרו תמיד את תפקיד המשפטן בכלל וזה הישראלי בפרט -השמירה על שלטון החוק ועליונותו, ההגנה על יסודות הדמוקרטיה, וההכרח להיות חלק בלתי נפרד, תורם ומשפיע – מהחברה הישראלית על כלל גווניה. זהו רגע של גאווה והתרגשות, לא רק עבורכם, אלא עבור משפחותיכם, החברים, וקהיליית המשפט כולה; ואני בטוח שהוא לא טומן בחובו רק סוף, אלא גם ניצנים של התחלה מבטיחה.

תודה לכולכם, עלו והצליחו.