דברי הנשיא בטקס לציון יום הזיכרון הבינלאומי לשואה בפרלמנט האיחוד האירופי

ב-1946 נסע סבי, שעל שמו אני קרוי – הרב הראשי לארץ ישראל, הרב ד"ר יצחק אייזיק הלוי הרצוג – למסע הצלה וחיפוש אחר אחיותיו ואחיו היהודים, בכל רחבי אירופה החרבה. כשהביט סביבו הוא ראה, לא רק תלים עשנים של אבן וחול, אלא זעקה דוממת של עם שנרמס. חייהם של מיליונים, אנשים, נשים וטף, שבאו אל קצם. במקומם נותרו אבנים מתפוררות. בוורשה, בה חיו לפני השואה למעלה מחצי מיליון יהודים, היה זה בית הקברות היהודי – שנותר להעיד על החיים התוססים שפעמו לפני בוא הכורת הנאצי. בבית הכנסת היחיד בוורשה שעוד עמד על תילו, בית הכנסת נוז'יק ברחוב טווארדה, התכנסו עשרות בודדות, אודים מוצלים מאש. ספר תורה מוכתם בדם, הועבר לסבי, על ידי השורדים, לזכרון עולם בארץ ישראל. החזן לשעבר של בית הכנסת הגדול של וורשה, משה קוסביצקי, נעמד לומר את תפילת האשכבה היהודית המסורתית: "אל מלא רחמים". אבל הפעם – נוסח התפילה היה שונה מהרגיל. שונה – משום שסבי ניסח את התפילה מחדש, כדי שתוכל להביע, אם ניתן בכלל להביע, את הכאב, האובדן והיגון בעקבות החורבן המצמית שהתגלה לנגד עיניו. הוא ניסח אותה, ופנה אל האל, בבקשה שימצא לאחינו ואחיותינו קורבנות השואה הנוראה, מנוחה נכונה, אחרי אלף מיתות משונות וקשות שידעו על פני האדמה.

אני עומד בפניכם היום כנשיא מדינת ישראל – מדינת הלאום הדמוקרטית של העם היהודי, אבל ליבי ומחשבותיי עם אחיי ואחיותיי שנספו בשואה, שכל חטאם היה יהדותם, וצלם האנוש שבהם. הנאהבים והנעימים, שבחייהם ובמותם לא נפרדו, והעזו לקוות ולחלום גם בלב האבדון. לזכרם, אפתח את דברי בתפילה מסורתית זו: "אל מלא רחמים שוכן במרומים, המצא מנוחה נכונה על כנפי השכינה, מעלות קדושים וטהורים כזוהר הרקיע מזהירים את כל הנשמות של ששת מיליוני היהודים, חללי השואה, שנהרגו, שנשחטו, שנשרפו ושנספו על קדוש השם, בידי המרצחים הגרמנים ועוזריהם משאר העמים. לכן בעל הרחמים יסתירם בסתר כנפיו לעולמים, ויצרור בצרור החיים את נשמותיהם, אדוני הוא נחלתם, בגן עדן תהא מנוחתם, ויעמדו לגורלם לקץ הימין, ונאמר אמן."

גברתי נשיאת הפרלמנט האירופי רוברטה מטסולה, גברתי נציבת האיחוד האירופי אורסולה פון דר ליין, חברות וחברי הפרלמנט הנכבדים.

באחר הצהריים של ה-23 ביולי 1944, הועמדו יהודי האי היווני רודוס בשורה ארוכה, כשראשם מופנה אל החומה המערבית של העיר העתיקה. על שאר האוכלוסייה נאסר לצאת החוצה. הנאצים לא שבעו ממחיקתה של קהילת סלוניקי המפוארת, ויתר ערי יוון – שאיכלסו תשעים ושמונה אחוזים מהיהודים שחיו בשטח המדינה; וכך, ממקום ריכוזם, צעדו יותר מאלף ושש-מאות יהודי רודוס, והועלו על שלוש ספינות משא ישנות, שהובילו קציני הס.ס. שמונה ימים ולילות, במסע בלהות ימי, מעין אודיסאת פלצות, שהו יהודי רודוס בים; החום היה קיצוני, המזון היה מועט. שבעה אנשים נהרגו במהלך ההפלגה; גופותיהם הושלכו ללב ים. ספינה נוספת נשלחה לאי קוס, לאסוף קרוב למאה יהודים. ספינה אחרת נשלחה לאי לרוס, אי קטן ונידח, כדי לצוד את היהודי היחיד שהתגורר באי.

אדם אחד בלבד, זו הייתה כל ה"קהילה היהודית" בלרוס. יהודי אחד, בודד, לבד, אחרון. שמו היה דניאל רחמים. "רחמים" – המילה העברית שמשמעה חמלה. "רחמים" כמו "אל מלא רחמים". "רחמים" – להם הוא לא זכה.

מסע הציד הזה, "הקטן" לכאורה, המזעזע, של המפלצת הנאצית; אחרי אדם יחידי, יהודי אחרון במקום נידח – מספר את סיפור השואה כולה. את סיפור ההכחדה המחיקה והסופיות. סיפור האובססיה המפלצתית, המטורפת, להביא להשמדה מוחלטת, של אומה ששורשיה נטועים עמוק בהיסטוריה, של חלק בלתי-נפרד ומהותי כל-כך מאירופה – של העם היהודי. "למה לקחת אדם אחד, למה הטרחה?" שאל דניאל רחמים. הוא לא ידע שבשביל הנאצים, עצם קיומו היה פשע שדינו – מוות, שעבורו – 'להיות' הפך לפשע. נוסעי הספינות הגיעו לאתונה אחרי מסע ייסורים, ומשם, הועלו לקרונות משא של בהמות. היעד: מחנה ההשמדה אושוויץ. המטרה: אבדון. דניאל רחמים, היהודי האחרון מלרוס, חתם את השיירה.

יש תאריכים בהיסטוריה שחורגים ממסגרת הזמן והופכים לאתרי זיכרון. בשנת 1945 הפך העשרים ושבעה בינואר, מעוד יום רגיל לאתר זיכרון, כשבשעות אחר הצהריים, נפתחו שערי הגיהינום. באיחור של חמש שנים נוראות, מחנה המוות אושוויץ, מפעל המוות הגדול ביותר בתולדות האנושות, שוחרר בידי חיילי הצבא האדום, וחדל מלפעול. שלג כיסה את האדמה הספוגה בדם. בבוכנוולד, בדכאו, בטרייזנשטט, בברגן-בלזן, ובמקומות רבים אחרים המשיכה הזוועה עוד חודשים רבים; עד שחרורם. אבי, נשיאה השישי של מדינת ישראל, חיים הרצוג, היה אז קצין בצבא בריטניה הגדולה; וזכה לנחות בנורמנדי, לחצות את הריין, ולהשתתף בשחרור הולנד, בלגיה וצפון גרמניה. לא אשכח לעולם כיצד הוא תיאר בפני את הזוועות שנגלו לנגד עיניו –כאחד מראשוני המשחררים של מחנות המוות, ובהם ברגן בלזן. את שלדי האדם בפיג'מות המפוספסות, את הגיהנום עלי אדמות, את הצחנה, את לב המאפליה. מיליוני עולמות, שליש מהעם היהודי, הוכחדו; בגיאיות ההריגה, בתאי הגזים, בכבשנים, במחנות המוות.

"כל זה בלתי נתפס" כתבה ביומנה, אתי הילסום הצעירה, שנרצחה באושוויץ בנובמבר 1943. "השמים מלאים ציפורים. התורמוסים הסגולים עומדים מלכותיים ושלווים בפריחתם. השמש זורחת על פניי. ולנגד עינינו מתרחש רצח עם".

בפתרון הסופי המתועב של הנאצים, הם ביקשו לקרוע בשר מבשרה של אירופה. שהרי כפי שהאנושות לא הייתה יכולה להיות מה שהיא ללא אירופה, כך אירופה לא הייתה יכולה להיות מה שהיא, ללא היהודים. האמנם אפשר לדמיין אירופה ללא תורתו של זיגמונד פרויד, וללא הגאונות של אלברט איינשטיין ואמי נתר? היש אירופה שלא נוכחים בה הדי הגותו של קרל מרקס? כיצד אפשר להעלות על הדעת את הפילוסופיה האירופית ללא ברוך שפינוזה ואנרי ברגסון; ואת רוח התרבות האירופית בלי אמדאו מודיליאני ופרנץ קפקא? אלא שהאנטישמיות – באופן אוטואימוני – גרמה לאירופה לתקוף חלק מה-די.אן.איי של עצמה; והיסטוריה משותפת של אלפי שנים נמחקה כלא הייתה.

מכובדי חברי הפרלמנט האירופי, השואה לא נולדה בחלל ריק. אל לנו לשכוח שמכונת המוות הנאצית, לא הייתה מצליחה לממש את חזון הבלהות שלה – אילולא הייתה פוגשת קרקע מדושנת בשנאת יהודים, שימיה כימי עולם. הדימוי הסטריאוטיפי של היהודי, חילחל באירופה מאות בשנים, דורות, לפני עליית הנאציזם. האידיאולוגיה הנאצית העצימה את האנטישמיות המסורתית; והפחדים הקמאיים הזינו את להבות השנאה. עוד בטרם הוקם מחנה השמדה אחד, בתודעתם של המונים – היהודי כבר היה אבק אדם, תת אדם. דווקא משום כך, דווקא משום שהשואה נשענה על תשתיות אנטישמיות ותיקות, שהתבססו ופרחו באירופה – התהום האפילה הזאת היא הלקח הנורא, העמוק והמחייב של אירופה כולה. כשאנו ניצבים יחד, כאן, בלב ליבו הפועם של האיחוד האירופי, אנו מבינים היטב את משימת הזיכרון המשותפת לכולנו; ומכירים בכך שבאתר הזיכרון שאנו עולים אליו לרגל, עלינו לזכור לא רק את השואה והחורבן;אלא גם את הברית הקדושה שנכרתה בצד האסון הנורא: לקדש את זכר הנספים, להעלות על נס את רווחתם של השורדים שעדיין עמנו, ללמד ולחנך לאור לקחיה של הקטסטרופה ההיסטורית שהייתה השואה, ולמנוע את הישנותם של הפשעים המחרידים.

אנו רואים כיום תנועות מקצווי הפוליטיקה האירופית והעולמית אשר נושאות בגאון את דגלה המכוער של האנטישמיות, שפעם נוספת מאיימת להפוך חברה דמוקרטית ומתורבתת לחברה שאוכלת את יושביה. לצערי הרב התמונה מדאיגה. מדאיגה מאד. השיח האנטישמי לא מתרחש רק במשטרים אפלים, הוא מתרחש בלב ליבו של המערב, הדמוקרטי, החופשי. שנאת יהודים עדיין קיימת. אנטישמיות עדיין קיימת. הכחשת שואה עדיין קיימת.

הדו"חות העדכניים מצביעים על שיאים חדשים של שנאה, כשהאנטישמיות, ממשיכה ללבוש צורות חדשות, והפעם, היא פועלת, ניזונה, מתבססת, צומחת ומרעילה – גם בפלטפורמות וירטואליות. ברחבי הרשת נגיף האנטישמיות מופץ במהירות שיא ובלחיצת כפתור. המרחק בין סרטון ויראלי לתקיפה פיזית כמעט לא קיים. המרחק בין פוסט בפייסבוק לניפוץ מצבות בבית עלמין קטן ממה שאנחנו משערים. לציוץ חולני בטוויטר יש יכולת להרוג. ממש כך. האנטישמים שואבים מהפלטפורמות הוירטואליות השראה, רעיונות. הם מוסתים ומלאי כעס כתוצאה משיח מקוון פרוע וחסר גבולות.

אני עומד בפניכם – מי שמייצגים בזהותכם, בעמדותיכם ובאמונותיכם, את המגוון האירופי המרשים; בעיצומה של ההתכנסות המקודשת הזאת; ובלב המקום שמאז ומעולם העלה על נס את השותפות במלחמה נגד האופל והרשע, ואת שילוב הזרועות בשמירה על ערכי היסוד המוסריים, האנושיים והבסיסיים ביותר -וקורא לכם נבחרי אירופה: אל תעמדו מנגד! עליכם לקרוא את תמרורי האזהרה, לזהות את התסמינים של מגפת האנטישמיות, ולהילחם בה בכל מחיר. עליכם להבטיח שכל יהודי שחפץ לחיות חיים יהודים מלאים במדינתכם יעשה זאת בבטחה וללא חשש. עליכם ועל מדינותיכם לנקוט בכל הכלים – החל בחינוך וחקיקה, וכלה באבטחה ואכיפה, על מנת להרתיע ולמגר את השנאה, הגזענות והאנטישמיות באשר הן. עליכם להנחיל לאירופה כולה, את ההבנה שזכות ההגדרה העצמית, הלאומית והריבונית של העם היהודי – היא קדושה, ומוצאת את ביטויה במדינתו הדמוקרטית – מדינת ישראל. לכן, בין היתר, עליכם לפעול לאימוץ מלא של הגדרת האנטישמיות של IHRA –  The International Holocaust Remembrance Alliance.

אני מבקש להדגיש מעל במה זו – את הגבול החמקמק שבין ביקורת על מדינת ישראל לבין שלילת קיומה של מדינת ישראל. מובן שניתן לבקר את המדינה שאני עומד בראשה. מותר לבקר אותנו, ומותר לחלוק עלינו. מדינתנו חשופה לביקורת כמו כל חברה במשפחת העמים, והדמוקרטיה הישראלית מצטיינת ממילא בביקורת פנימית עזה ונוקבת. אבל, וזה ההבדל החשוב והקריטי – אסור שביקורת על מדינת ישראל תהפוך לשלילת עצם קיומה של מדינת ישראל – מדינת הלאום של העם היהודי, שאף הוכרה ככזו, על ידי מוסדות הקהילה הבינלאומית. הטלת ספק בזכותה של מדינת הלאום של העם היהודי להתקיים היא לא דיפלומטיה לגיטימית! היא אנטישמיות במלוא מובן המילה, ויש לעקור אותה מן השורש. הכלל הוא פשוט: הביקורת עלינו חייבת לעבור את המבחן הבסיסי של הגינות ויושרה, ואסור לה להפוך – לא לדה-הומניזציה ולא לדה-לגיטימציה.

מדינת ישראל קמה כעוף החול מתוך השריפה והחורבן הנורא, ומימשה את זכותנו ההיסטורית למדינה במולדתנו עתיקת היומין. בעוד מספר חודשים נציין את יום העצמאות ה-75 של מדינתנו – שתרומתה העצומה לאנושות – ולאירופה בפרט – בתחומים רבים מספור – ובהם מדע, חקלאות, אנרגיה, ביטחון, טכנולוגיה, תרבות, בריאות, חינוך ועוד ועוד – היא עובדה מוכחת. עמדנו באתגרים כבירים לאורך השנים האלה: קלטנו גלי עלייה מלמעלה ממאה מדינות, מכל קצוות תבל; ביססנו חברה חסונה ודמוקרטית שמורכבת מפסיפס חברתי שאין שני לו – של יהודים וערבים, בני כל הדתות והאמונות; הוכחנו שנפעל בכל דרך, בכל זמן ובכל מקום, להגן על אזרחינו ועל העם היהודי כולו; עמדנו בעוז למול מתקפות שונאינו, ולא פחות חשוב – הושטנו יד לשלום, וכרתנו בריתות והסכמי שלום חסרי תקדים, כולל הסכמי אברהם, ששינו ומשנים את המזרח התיכון מקצה לקצה; ואני מתפלל ליום בו נגיע לשלום גם עם שכנינו הפלסטינים. חלק מהותי ובסיסי בצמיחתה של מדינתנו, נשען על קשרים הדוקים ובריתות איתנות עם מדינות אירופה ועם מוסדות האיחוד האירופי. מדינת ישראל ואירופה, קשורים בקשר בל ינתק. האינטרסים המשותפים שלנו, ועוד יותר מכך, הערכים המשותפים, מכתיבים את ההווה שלנו, ומעצבים את העתיד שלנו. חירות, שוויון, צדק, שלום – אלה הם ערכי היסוד החקוקים בהכרזת העצמאות של מדינת ישראל, ושעליהם נשמור ונגן בכל מחיר; ואלה הם הערכים המכוננים של האיחוד האירופי.

אני עומד כאן לא רק בשם העבר, אלא גם למען העתיד – למען שגשוגנו המשותף, למען יישום ההבנה שיחד – בשותפות אמיתית – נוכל לגבור על עוד אתגרים, ולממש עוד הזדמנויות. אני קורא לכם ולמדינותיכם לפעול להרחיב, להעמיק ולחזק את השותפות בינינו.יש כל כך הרבה שאנחנו יכולים וצריכים לעשות יחד, למעננו, למען עתידנו, ולמען הדורות הבאים.

זוהי שעת מבחן עבור כולנו. אם אנחנו מאמינים שקולו של הצדק לא נדם; אם אנחנו מאמינים באנושות אחרת, חומלת יותר: עלינו לפעול יחד כקהילה אחת – נחושה ומגובשת, נגד כוחות האופל והשנאה שמאיימים עלינו לכלותנו. כנשיאה של מדינת ישראל, אני מתכוון בראש ובראשונה למשטר האיראני –  שלא רק קורא בפומבי להשמדה מוחלטת של מדינתי, אלא גם רוצח את בנות ובני עמו המבקשים לעצמם חירות וזכויות אדם ואזרח, מלבה מלחמות אזרחים ברחבי המזרח התיכון, נוטל חלק פעיל וקטלני במלחמה באוקראינה, ומפתח נשק להשמדה המונית – בדרך לאיום דרמטי על היציבות הגלובלית כולה.

עד שאתי הילסום, אותה משוררת צעירה שציטטתי בפתח דבריי, נרצחה בתא הגזים באושוויץ, חודש וחצי לפני יום הולדתה השלושים, היא המשיכה – לכתוב ביומנה. אתי כתבה על הילדים היתומים שהתבגרו בטרם עת, על אהבת האדם שקמלה ועל כך שהיא כל-כך רוצה לחיות. במילותיה היפהפיות, הנוגעות ללב, היא כתבה כך: "יבוא יום ונצטרך לבנות לנו עולם חדש, ועל כל פשע וכל זוועה עלינו לענות באהבה וטוב לב". אהבה וטוב לב, זו צוואתה, זו מורשתה, זו חובתנו שעלינו לפעול לממשה – יחד, כולנו.

ובמילות התפילה היהודית: "יהי רצון מלפניך אדון השלום, מלך שהשלום שלו, שתשים שלום בין עמך ישראל, ויתרבה השלום עד שימשך השלום בין כל באי עולם". יהי זכרם של קורבנות השואה, חקוק על לבנו לעד, ותהא נשמתם צרורה בצרור החיים.