דברי הנשיא בטקס לציון 80 שנה לטבח בבאבי יאר

יש תפילה יהודית עתיקה, הנקראת "יזכור". במעגל השנה היהודי, אנו נוהגים לומר את ה"יזכור" – את התפילה לעילוי נשמתו של המת, בחגים ובמועדים המקודשים ביותר לאומתנו. בחודש האחרון ציינו כמה וכמה מועדים כאלה, וברשותכם, אני מבקש היום כנשיא מדינת ישראל, מדינתו של העם היהודי לומר את תפילת ה"יזכור" לעילוי נשמתם של אחינו ואחיותנו; תינוקות, ילדים, נשים, זקנים וגברים. אשר נורו, נטבחו ונרצחו בדם קר, כאן, במקום שהיה לקבר האחים הגדול ביותר על אדמת אירופה, בגיא ההריגה של באבי יאר.

בטרגדיה הנוראה ביותר שפקדה את העם היהודי ואת משפחת בני האדם, בשעתה החשוכה ביותר של האנושות – השואה. ולא היה מי שיאמר עליהם את תפילת הזכרת הנשמות. "יזכר אלוהים את נשמות אחינו בני ישראל, חללי השואה וגבורה, נשמות שש-מאות רבבות אלפי ישראל, שהומתו ושנהרגו ושנחנקו ושנקברו חיים, ואת קהלות הקודש שנחרבו על קדשת השם. יזכר אלוהים את עקדתם עם עקדת שאר קדושי ישראל וגבוריו מימי עולם ויצרר בצרור החיים את נשמתם. הנאהבים והנעימים בחייהם ומותם לא נפרדו. וינוחו בשלום על משכבותם, ונאמר אמן."

אני מגיע לכאן כנשיא מדינת ישראל – מדינת הלאום של העם היהודי, אני מגיע מירושלים, בירתנו הנצחית. בלב ירושלים, בפרלמנט הישראלי – "הכנסת", בקומת הממשלה, ישנו ציור – של הצייר יוסף קוזקובסקי – יליד אוקראינה, שלמד אומנות בקייב. "המובלים להורג – באבי יאר"; הוא נקרא. ובו גברים, נשים וטף, הפוסעים דומם בחשכת מוות, כשקלגסי השטן הנאצי ושוטרים מקומיים מכוונים אליהם את נשקם, משלחים בהם כלבי טרף חדי מלתעות.

בלב הציור, שמי שראהו ולו פעם אחת – לעולם לא יוכל לשכוח, אישה האוחזת ביד אחת את ידה של בתה הקטנה, ובידה השנייה מצמידה לחזה את תינוקה. מוקפת הורים וילדים, אחים ואחיות. כולם יחד, בדרכם אל מותם המחריד, כאן, בלב המאפליה. אלפי פעמים עליתי במדרגות ופעם אחרי פעם הייתי עוצר. מביט בתמונה. ולבי נצבט בקרבי, נחרד מהזוועה.

חשבתי על כך שבסוף אותה הליכה, הופשטו היהודים הללו, הושלכו לגיא ההריגה, ונטבחו ביריות. בכול פעם שהיו מגיעים מנהיגים מרחבי העולם הייתי מראה להם את התמונה. ומספר להם את סיפור הטבח בבאבי יאר. פרק שיש להמשיך וללמוד עד דור אחרון.

לא היה רצח מחריד וקר יותר, שמייצג את "השואה בכדורים" בצורה רצחנית יותר – מהטבח בבאבי יאר. ולא ניתן לחמוק מהמחשבה הנוראה, שהשמש זרחה על הגיא. הציפורים צייצו. היער שקָט והשוחט – שחט. במשך שתי יממות קצרו מכונות הירייה של יחידות החיסול של הנאצים ואיתם, לצערנו גם, משתפי פעולה מקומיים עשרות אלפים מיהודי קייב והאיזור. משפחות שלמות נמחקו.

נמצאת כאן היום, מרינה בורוביצ'יק. מרינה, היא נכדתה של נדיה אלגרט. בתו של בנה, איליה, אילושה. שניהם – נדיה ואילושה – הצליחו בדרך נס לצאת חיים מן הבור. נדיה איבדה בבאבי יאר עשרים ושישה מבני משפחתה; הוריה, אחיה, אחיותיה וילדיהם!

מיכאל סידקו, אחרון הניצולים מבאבי יאר היה בסך הכול בן שש כשארע הטבח. מיכאל עלה לישראל. וכך הוא מספר: "הלכנו אימא, אחי, גרישה, אחותי קלרה, בת שלוש וחצי, ואחי התינוק, וולודיה, רק בן ארבעה חודשים. אימא עמדה עם התינוק בידיה. קלרה אחזה לה בחצאית. השוטר תפס את קלרה ונתן לה מכה בראש. הוא דרך על החזה שלה וחנק אותה למוות. אימא התעלפה. התינוק נפל. השוטר רמס אותו עם המגף וירה באימא. תפסו את כולם ברגליים – וזרקו אל תוך הגיא".

שלושה פשעים איומים ידע העמק הנורא הזה. הראשון היה הטבח – מחיקת האדם. ואחריו השני והשלישי – ההסתרה וההשכחה – מחיקת הראיות ומחיקת הזיכרון. הרצון להעלים ולמחוק קבע את עומק ההשמדה. עשרות אלפי בני אדם, ועדיין – לא נעשו רישומים. הגופות נשרפו והאפר נכתש. ממרבית הנרצחים בבאבי יאר לא נשאר זכר לא שם ולא זיכרון.

שמונים שנה חלפו מאז הטבח הנורא בבאבי יאר. לפני שלושים שנה בדיוק – כוננה אוקראינה העצמאית וכוננו יחסיה הדיפלומטיים עם ישראל. לעם היהודי היסטוריה ארוכה ומורכבת, השזורה בזו של אוקראינה. על אדמת אוקראינה פרחה משך מאות שנים אחת הקהילות היהודיות מהגדולות והחשובות בעולם. מנהיגים ומדינאים, אנשי רוח, משוררים ורבנים.

כולם פעלו, הגו וכתבו על אדמת אוקראינה. כאן, על האדמה הזו, צמחה החסידות. כאן צמחו כמה ממנהיגי הציונות. כאן נולדו וגדלו מנהיגים חשובים של מדינת ישראל. וכאן גם היו פוגרומים ופרעות נוראות נגד יהודים לאורך הדורות. וכאן היה גם הטבח בבאבי יאר. אירוע מכונן ופרק – שאסור שיישכח.

הקמת ה- Babyn Yar Holocaust Memorial Center שמספר את סיפורם של שניים וחצי מיליון יהודי מזרח אירופה, ובתוכם מיליון וחצי יהודי אוקראינה, שנרצחו ונקברו בקברי אחים היא מעשה חשוב ופרק חשוב בהיסטוריה המשותפת של אוקראינה ושל ישראל, של אוקראינה ושל העם היהודי. היא תיקון עוול היסטורי של שנים ארוכות של הכחשה והשכחה, והפקת לקח ולימוד לדורות הבאים.

בל נטעה – גם בימים אלה, הכחשת שואה עדיין קיימת. האנטישמיות עדיין קיימת. ההנצחה והזיכרון חיוניים לאנושות כולה, נגד הרוע האכזריות והאדישות. כדי שלא נשכח איזו שואה יכול לעשות האדם לאדם, במעשה, ובשתיקה. אדם כמותו, כמותה, אדם שנברא בצלם אלוהים!

כמו שקראנו בשבת האחרונה – קהילות יהודיות בעולם כולו – בפרשה הראשונה בתנ"ך – פרשת "בראשית". עלינו להבטיח – לאנושות כולה, דווקא מכאן, מהמקום הארור הזה – במקום שבו העולם ראה ידע ושתק – שלעולם לעולם לא יהיה עוד באבי יאר.

אני רוצה להודות לכל מי שעסקו ועוסקים במלאכת הקודש של זיכרון והנצחת השואה, ובהקמת המרכז החשוב כאן, במקום הזה; ובראשם לך נשיא אוקראינה ולדימיר זלנסקי, וכמובן לך ידידי נתן שרנסקי – יו"ר המרכז להנצחת השואה; ולתורמים הנכבדים והיקרים – מיכאל פרידמן, גרמן חאן, ויקטור פינצ׳וק, ולדימיר קליצ'קו ורון לאודר.

הרי כפי שאנחנו יודעים היום, לעצם ההחלטה הזו, ובוודאי להקמה של המרכז להנצחת השואה, הייתה תרומה מכרעת לגילוי של מאות שמות חדשים מאחינו ואחיותינו שהומתו בבאבי יאר. כל שם כזה הוא עולם ומלואו. עולם שנחרב, עולם שמשהו ממנו – באמצעות הזיכרון – בכל זאת חי איתנו. שאול טשרניחובסקי, מגדולי המשוררים העבריים כתב באוקראינה את השיר "אני מאמין". "שחקי כי באדם אאמין כי עודני מאמין בך… כי עוד אאמין גם באדם גם ברוחו רוח עז". אני מאמין באדם. אנחנו מאמינים באדם. ארץ אל תכסי דם אחינו ואחיותינו. יהי זכר אחינו ואחותנו שמור ונצור בלב העם, מדור לדור ולנצח נצחים.