דברי הנשיא בטקס לציון 80 שנה למרד גטו וורשה

היום, לפני שמונים שנה, בתשעה-עשר באפריל 1943, כתב ביומנו יהודי, תושב גטו וורשה, ששמו לא נודע עד עצם היום הזה, כך: "אנו הולכים בשלשות, דורכים על אבני הרחוב עליהן כבר עברו – באותה דרך עצמה – שלוש מאות אלף יהודים". "זהו הקץ", הוא כתב, "סוף המסע. בקור רוח אני מחשב; עכשיו שתיים אחרי הצהריים. אני מביט בשמים הבהירים של חודש אפריל. בלילה יובילו אותנו לטרבלינקה. כאשר יאיר השחר כבר לא אחיה. החשבון הוא פשוט – בפעם האחרונה אני רואה את השמים הכחולים בין העננים". היום, אחרי שמונה עשורים בדיוק, אני חושב על אותו יהודי אלמוני. אני מביט לשמים כמוהו. אלה אותם שמים בהירים ורצופי עננים של חודש אפריל. והכאב מפלח את הלב.

נשיא פולין אנדז'יי דודה, נשיא גרמניה פרנק וולטר שטיינמאייר, יקירינו שורדי השואה וגיבורי מלחמת העולם השנייה, בני המשפחות, קהל נכבד.

באתי לכאן היום מירושלים – בירתה הנצחית של מדינת ישראל, החופשית, הריבונית, היהודית והדמוקרטית. באתי, ועמי – עמנו – כאן – בנים ובנות של משפחות שלמות, קהילות שלמות, שהיו ועודן סמל לחיים היהודיים התוססים, להיסטוריה בת אלף השנים, לתרבות העשירה והמשגשגת של יהדות פולין, וכמובן סמל – לתעוזה כבירה – בגטאות, במחנות, ביערות, בכל מקום, בכל זמן, בכל דרך, במהלך התופת של השואה הנוראה, שפקדה את עמנו במהלך מלחמת העולם השנייה. באנו לכאן שמונים שנה בדיוק אחרי פרוץ מרד גטו ורשה – סמל הגבורה, בשעתה האפלה ביותר של האנושות.

כאן, במקום שבו אנחנו ניצבים עמד הגטו, צפוף, הומה ושוקק חיים. בסמוך, "כיכר השילוחים", ה-אומשלגפלץ. שם נגזר גורלם של כשלוש מאות אלף יהודים-פולנים, ילדים, זקנים, נשים וגברים, שנשלחו למחנה המוות טרבלינקה. כאשר אני עוצם את עיני אני יכול לראות את לוחמי המרד האמיצים, אנשי הארגון היהודי הלוחם, והארגון הצבאי היהודי, מאות בודדות, מול אלפי החיילים הנאצים שנהרו פנימה אל הגטו, כדי להשמידם. מול כוחות הצורר הנאצי המאומנים, המפלצתיים, המזויינים מכף רגל עד ראש, שפרצו דלת אחר דלת, בית אחר בית, במצוד אכזרי ובלתי נתפס אחרי יהודים שדינם אחד: מוות והשמדה – עמדו חבורת צעירים יהודים-פולנים נחושים, חדורי אמונה ותקווה, שואבים את כוחם ממידת הגבורה העוברת כחוט השני בכול תולדות ישראל; מגיבוריו של דוד המלך, ועד לוחמי מצדה, בר כוכבא והמכבים. הם לחמו נגד כל הסיכויים. מעל גגות הבתים, מתוך תעלות הביוב, מעומקם של המרתפים, ברחובות ובחצרות, מאחורי קירות קורסים ומתוך חדרים עולים באש. והם ניצחו.

"לא היה לנו סיכוי לנצח בקרב", סיפרה לימים צביה לובטקין  – אישה שהערצתי כל חיי – חברת מפקדת אי"ל ומגיבורות המרד, שנכדתה – "איל" שמה, כשם הארגון היהודי הלוחם, נמצאת כאן היום. "היה ברור לנו שאין סיכוי לנצח במובן המקובל של המילה. אבל ידענו, שבסופו של דבר אנו ננצח אותם. אנו החלשים. כי בזה היה כוחנו: האמנו בצדק, האמנו באדם". צביה וחבריה צדקו; צדקו פעמיים. רוב לוחמי מרד גטו ורשה – לא שרדו. אבל הרוח – רוח האדם – ניצחה פה, על האדמה הזאת, שקודשה בדם אחינו הגיבורים.

"איזהו גיבור?" – היא אחת השאלות המרכזיות בקיום היהודי. כאן – התשובה ברורה. הם היו הגיבורים. ולא רק כאן, אלא בכל רחבי אירופה. בנתיבי הדמעות, במעמקי התופת, בצינוקי הגטאות ובמחנות האבדון, בכל סניפיו של הגיהינום. בעולם מתפרק, בצילו של המוות, תחת השפלה, רעב ועבודות פרך, בגטאות, בגאיות ההריגה, בקרונות המוות, למול תאי הגזים והקרמטוריומים, במחנות ההשמדה והריכוז – הצליחו אימהות, אבות, ילדים, סבים וסבתות – לשמור על מוסר אנושי, על ערבות הדדית, על

אמונה, על צלם אנוש. על אהבת אדם. על הציווי היהודי היסודי והבסיסי ביותר: "ואהבת לרעך כמוך". הם לא היו לבד. איתם, במאבק הגבורה נגד הנאצים ועוזריהם בכל מדינה ומדינה, היו חסידי אומות עולם, וחברי תנועות התנגדות מקומיות; ובהם חסידי אומות העולם פולניים וחברי המחתרת הפולנית, אשר שמו נפשם בכפם ובחרו שלא לעמוד מנגד.

אני ניצב כאן ברגעים המקודשים האלה, במקום בו ענפים שלמים של עמנו, נגדעו, נחרבו, עונו, והושמדו. במקום בו האמונה והתקווה היהודית עמדו מול אתגרים שכמותם לא ידע האדם מעולם. ולא יכול שלא לדמיין את בנות ובני עמי, הנאהבים והנעימים, שבחייהם ובמותם לא נפרדו. לדמיין מה הם היו אומרים, מה היו חושבים, לו באותן שעות אפלות: בתעלות הביוב המצחינות, במרתפים המחניקים, למול קני הרובים והטנקים, היה מישהו לוחש באוזנם שכעבור שמונים שנים, נעמוד כאן – נשיאי פולין, ישראל וגרמניה – נצדיע לגבורתם, ונשבע יחד שבועת נצח לזכרם הקדוש, שבועה שליבה אחד: לעולם לא עוד.

"הו אחד, הו אף אחד, הו אף לא אחד, הו אתה: לאן הוליכה לה זו שלשום מקום לא מגעת? הו אתה חופר ואני חופר, ואני חופר עצמי אליך, ועל האצבע מקיצה לנו הטבעת". כך כתב המשורר היהודי הדגול פאול צלאן, בשיר אשר מתאר את החיים כעובד כפייה בעת מלחמת העולם השנייה; אותו תרגם לעברית פרופסור עוזי שביט, שהלך לעולמו לפני שבועות ספורים. אותן ידיים חופרות – לפני שמונים שנה, פוגשות כאן, במקום הזה, את הידיים שחפרו כאן בחודשים ובשנים האחרונות, שמצאו עוד ועוד עדויות לחיים שהיו, לגבורה שהייתה – גבורת הנפש והגוף. הגילויים המרגשים האלה הם צו מחייב – להמשיך לחפור, לגלות, למצוא כל בדל של זיכרון, כל פיסה של חיים שהיו ואינם, לזכור ולהזכיר – בדגש על בני הנוער של עמינו – עד סוף כל הדורות.

מכובדי נשיא פולין אנדז'יי דודה – אני מודה לך על המאמצים הכבירים ועל המחויבות למלאכת הזיכרון וההנצחה, בין היתר כאן במקום הזה. עלינו לזכור – זיכרון השואה הוא לא פוסט-מודרני אוֹ רלטיבי. היה רוע מוחלט – בדמות הנאצים ועוזריהם, והיה טוב מוחלט – בדמות הקורבנות והמורדים – מכל העמים, וכל הנחלה של המורשת הזאת לדורות חייבת לשקף את האקסיומה הבלתי מעורערת הזאת, ללא כחל ושרק. גבורת המתנגדים והמורדים, וצוואת הזיכרון של אותו פרק נורא בהיסטוריה, בו העם היהודי עמד בפני השמדה מוחלטת, וחורבן פקד את פולין, ומדינות רבות אחרות, הם מצע לדיאלוג חשוב בין פולין וישראל, ולקידום הידידות בין עמינו; ידידות שאני מאמין ומקווה שתצמח ותתפתח; ותאפשר ללבן ולנתח לעומק מחלוקות וכאבים, ולבנות שותפויות חשובות – לא רק על בסיס יסודות העבר, אלא גם על בסיס העתיד המשותף.

מכובדי נשיא גרמניה פרנק וולטר שטיינמאייר, בדבריך הבלתי נשכחים ב"יד ושם" בירושלים, בטקס לציון שנת השבעים וחמש לשחרור מחנה המוות אושוויץ-בירקנאו, חזרת פעם אחר פעם על שתי מילות מפתח, שטומנות בחובן את הקשר החשוב בין עבר ועתיד: "אשמה" ו"אחריות". תודה לך על מנהיגותך המוסרית ועל היותך גורם חשוב ומשמעותי בהעמקת הידידות בין עמינו, ובמרכזה, המחויבות הנצחית לזיכרון, לאחריות, ולעתידה, ביטחונה ושיגשוגה, של מדינת ישראל.

אהוביי – שורדי השואה, בני המשפחות, קהל נכבד. אנו מעלים היום את הגבורה על נס, אך גבורה יש לקדש כך: בלימוד, בהפקת לקחים, בהעברת המורשת ולפיד האחריות מדור לדור. זו אחריות שעבורנו היא צו חיים. כשאנו ניצבים יחד, כאן, בלב אחד הסמלים הנעלים ביותר של השואה והגבורה, אנחנו זוכרים שכגודל האיום, כך גודל הכוח המשותף שצריך לעמוד כנגדו. לא היה תקדים לְתַלְכִּיד הסולידריות, האנושיות והערבות הדדית, שרק בעזרתו הובסו גרמניה הנאצית ובנות בריתה. כאן, אנו מבינים היטב את הברית הקדושה אותה כרתה משפחת העמים לאור האסון הנורא: לקדש את זכר הנספים, לעמוד באופן נחוש ומשותף על זכות קיומה ושגשוגה של מדינת ישראל – ביתו הריבוני של העם היהודי; ללמד ולחנך לאור לקחיה של הקטסטרופה ההיסטורית שהייתה השואה; ולהיאבק בכל כוחנו נגד כל גילוי של גזענות, אנטישמיות ושנאה.

קהל נכבד, לפני כמה שבועות זכיתי להיפגש עם עליזה ויטיס-שומרון. עליזה הייתה נערה בת חמש עשרה, בגטו ורשה, ב-1943. היום היא בת תשעים וחמש. אביה של עליזה, שימק, שמחה, נרצח במחנה מיידנק. כנערה, חברה בתנועת הנוער ובמחתרת, עליזה סיכנה את חייה, כשהפיצה בגטו כרוזים שקראו ליהודים להתנגד. סמוך לפרוץ מרד גטו ורשה, באביב של שנת 1943, השיגה אימה מסמכים מזויפים. היא ביקשה להבריח את עליזה למקום מסתור – מחוץ לגטו. אבל עליזה לא רצתה להשאיר מאחור את חבריה – לוחמי המחתרת.

אחת מחברותיה עודדה אותה ודחקה בה לברוח. היא השאירה לעליזה צוואה מצמררת, באומרה: "לכי, תשרדי את. מישהו חייב להישאר בחיים, כדי לספר איך אנחנו מתנו. זה יהיה התפקיד שלך, אם תצליחי לשרוד". "את המילים האלה קיבלתי על עצמי כמשימת חיי. כשליחותי עלי אדמות". כך אמרה לי עליזה בפגישתנו במשכן נשיאי ישראל בירושלים. עליזה לא יכלה להגיע לכאן היום.

אך בשליחותה ובשמה, בשם הנספים והשורדים בשמם של המיליונים הרבים אשר לא יכולים לעמוד כאן – הנני העני ממעש, נשיא מדינת הלאום של העם היהודי – מדינת ישראל, נצר לקהילת לומז'ה שנשמדה כולה בשואה הנוראה – עומד לפניכם ומתחייב: לעולם לא עוד. נצח ישראל לא ישקר. עם ישראל חי! יהי זכר גיבורי ההתנגדות והחירות, וכל קורבנות השואה הנוראה, שמור ונצור בלב עמנו ובלב העולם כולו, מדור לדור ולנצח נצחים.