דברי הנשיא ביום המודעות לפרשת היעלמותם של ילדי תימן, המזרח והבלקן

בליבה של החברה הישראלית, פעור פצע שותת-דם ומכאיב, מתסכל ומייסר מאין כמוהו. סימני השאלה הרבים, המלווים את הפצע הפתוח הזה, מוסיפים להעמיק את הכאב, גם בחלוף עשרות שנים. זהו פצע של פרשה חמורה ומטרידה, שהעיסוק בה מלווה אותי, כאיש ציבור מזה שנים.

פרשת היעלמותם של פעוטות מקרב משפחות עולי תימן, המזרח והבלקן – היא מהאירועים הקשים והכואבים שחוותה החברה הישראלית. נסו לדמיין את המחזה המבעית: את האם הניגשת לעריסת תינוקה הרך, ומגלה לתדהמתה כי היא ריקה. שמודיעים לה שהוא מת בלילה ונקבר כבר, והיא שבורת לב ומבולבלת ואין לה למי לפנות, ואין לה מנחם. דמיינו את חייהם של ילדים וילדות, שכבר התבגרו עם השנים, אשר גדלים כל העת בצל הגעגוע אל האח, בצל סיפורה של האחות, שהיו ונעלמו כאילו בלעה אותם האדמה.

מיכל ואני מכירים משפחות שהתמודדו לא רק עם חבלי הקליטה הקשים בארץ, אלא גם עם הטרגדיה הנוראה בה פעוטות יקרים נעלמו, ושמועות שונות אופפות את גורלם. משפחות שלמות שהפצע נותר עימן גם כעבור עשרות שנים.

בהקשר הזה אני ממליץ לכל מי שטרם עשה זאת – לקרוא את ספרו של ד"ר נתן שיפריס שיצא לאור ב- 2019: "ילדי הלך לאן", על פרשת ילדי תימן. ספר בן קרוב ל-1000 עמודים, שהשפיע עלי עמוקות.

הילדים והילדות של אז, נעלמו למשפחתם כלא היו, והותירו חלל עמוק בלב יקיריהם. רובם המכריע של הוריהם, שחיו את חייהם בגעגוע שאין לו קץ, הלכו לעולמם בטרם באה התעלומה על פתרונה. אחיהם ואחיותיהם, ולצידם בני משפחותיהם, נותרו לשאת את זעקתם.

אך הם אינם לבדם. המעמד שמתקיים כאן היום, והצעת החוק הקורמת עור וגידים, הם ביטוי חשוב למחויבות ולאחריות של כולנו, ושל מדינת ישראל בראש ובראשונה, להזכיר את הפרשה הכואבת, להכיר בה, לרדת לשורשיה ולסייע לבני המשפחות. אני שמח על כך שיש מי שפועלים מתוך מחויבות עמוקה לחשיפת האמת בפרשה, ועושים כל שניתן על מנת שלא תרד מסדר היום.

אני מבקש להביע הערכה ותודה לכן, חברת הכנסת קרן ברק וחברת הכנסת נעמה לזימי, על הפעילות הפרלמנטרית והציבורית שאתן מובילות בנושא החשוב הזה, וגם לך, חברת הכנסת לשעבר נורית קורן, על עשייתך החשובה בנושא, מזה שנים רבות, כולל בכהונתך בכנסת ישראל. תבורכו גם אתם, כל העוסקות והעוסקים במלאכה, אנשי ונשות עמותת עמר"ם, וכמובן כלל העמותות, הפעילות והפעילים, אשר פועלים זה שנים רבות למען העלאת המודעות לפרשה הכואבת, תוך עמידה לצידן של המשפחות. ועדות בירור וחקירה, מכובדות ושונות – ציבוריות וממלכתיות – נתכנסו לאורך השנים על מנת לחקור ולרדת לעומקה של הפרשה הכואבת הזאת. החל מוועדת בהלול-מינקובסקי, דרך וועדת שלגי, וכלה בוועדת כהן, שהפכה לוועדת קדמי – אשר חקרה בעומק וביסודיות מאות רבות של תיקים ותלונות, ומסקנותיה ידועות לכולנו. אינני עומד כאן כדי להתווכח עם מסקנותיהן. ועם זאת, ברור לי כי הפצע עודנו פתוח, וכי עלינו – על כולנו – להמשיך ולרדת לשורש הפרשה ולחקר האמת, ולעשות כל שביכולתנו על מנת לתת מזור; על מנת להביא לריפוי.

זאת הסיבה שבעטיה, כאשר כיהנתי כחבר הכנסת וכראש האופוזיציה, פעלתי עם רבים מכם, מתוך הבנה ברורה שאנו מחויבים לחקור לעומק את הפרשה, לפתוח את הארכיונים במלואם, להפוך כל אבן, ולנסות לדלות כל פרט בפרשה, וכמובן לתעד ולהנציח אותה. היה לי ברור כי זהו המעט שביכולתנו לעשות למען המשפחות. מכוח הגישה הזאת, הנחתי בזמנו על שולחן הכנסת הצעת חוק מפורטת, המנסה לעשות תיקון וצדק, בחקירתה, בריפויה, ובהנצחתה, של פרשת היעלמותם של ילדי תימן, המזרח והבלקן. אני מברך על היוזמה לקדם הצעת חוק דומה, שמבוססת בין היתר על הצעתי, ושמשמעותה אחריות, הכרה, ופעולה אמיתית, קונקרטית ועמוקה שתניח תשתיות לתהליך של ריפוי חברתי יסודי.

בל יטעה איש: גם בקרב בני הדור השני והשלישי, הפצע הזה אינו מגליד. וגם אם אין בכוחי לקבוע מסמרות, ברור לי שהיו מערכות שהכשל בהן היה גדול, ושהיו בתוכן אנשים שכשלו ופעלו בין במזיד ובין ברשלנות ובאטימות. אני מקווה שגם בחלוף עשרות בשנים תדענה מערכות אלה

להביט בעובדות ביושר וללא משוא פנים ולהביאן בפני הציבור.

היו סמוכים ובטוחים כידידיי, כי כנשיא המדינה, וכמי שהפרשה הזאת מעסיקה אותו שנים רבות, אמשיך ללוות מקרוב, במחשבה ובמעשה, את הפרשה הכואבת הזאת; בניסיון, שכולנו שותפים לו, לברר, לחקור, ולמצוא מזור לנפשות הדואבות.