דברי הנשיא בכנס המכון למדיניות העם היהודי בנושא 75 פנים למדינה

בפתח דבריי אני רוצה לברך על הספר החשוב שאותו משיקים כאן היום, ושעמדה לי הזכות לתרום לו מאמר משלי; ולהודות מעומק הלב לעורכי הספר – נשיא בית המשפט העליון בדימוס השופט אהרן ברק, פרופסור יהודה ריינהרץ, וידידי פרופסור ידידיה שטרן; כמו גם לעורך המשנה ד"ר חיים זיכרמן וכלל אנשי המכון למדיניות העם היהודי, על שאתם שוקדים על שימורו, טיפוחו ושגשוגו של העם היהודי. תודה על מאמציכם לסמן באופן מדויק ומקצועי את האתגרים שעומדים בפני העם היהודי. ותודה על האופקים החדשים שאתם פותחים דרך עבודתכם הברוכה.

אין חולק על כך שאחד האתגרים הגדולים שעומדים בפני העם היהודי, הוא שבשנים האחרונות, אנחנו ניצבים – עם הנצח ניצב – בפני תמורות שמשבשות את האיזון הזה בין העם היושב בציון ליהדות התפוצות; כשביננו, בין ישראל לתפוצות, ואפילו בין תפוצות שונות, נוצר פער שהולך ומתרחב בנוגע לסוגיות יסוד. המתחים האלה, שמתחילים בזרמי העומק וכיום כבר צפים ועולים באופן מובהק לפני השטח, מהווים אתגר, לעמיות היהודית, ומתוך כך גם למדינת ישראל; ומוטלת עלינו החובה להתוות אסטרטגיה, ולנסח חזון ולפעול לאורו.

האתגר הזה גדול, והוא מעסיק אותי באופן כמעט יום יומי, משום שכמי שעומד בראש המדינה אני מאמין כי מרבית האחריות מוטלת על מדינת ישראל – מדינת הלאום של העם היהודי – שהצהירה לא אחת כי היא אחראית על גורל העם היהודי. לכן, כמי שמעורב בנושא הזה שנים ארוכות מאד – החלטתי לקחת על עצמי את המשימה, ולהתניע מהלך כולל של בית הנשיא, שאליו שמחתי לרתום את המוסדות הלאומיים, ושאותו אציג לעומק באופן פומבי כבר בראשית השבוע הבא. המהלך יעסוק בקיום הדיאלוג והוויכוח בתוך עמנו, וכמובן בפיתוח מנהיגות העתיד שלנו. אני מבקש מכם כבר כעת להשמיע את קולכם, להירתם, ליטול חלק במהלך החשוב שאותו אציג בשבוע הבא, כי בנפשנו הדבר.

מכובדי, הימים הללו, בהם אנחנו מציינים 75 שנים למדינת ישראל, הם חלק משורה של מועדים "עגולים", סמליים ומכוננים, שאותם אנחנו מציינים השנה. רק אתמול נאמתי במעמד מרגש בוורשה, שהתקיים יחד עם נשיאי פולין וגרמניה והוקדש לציון שמונים שנים למרד ההרואי; ולא לפני זמן רב – בחודש אוגוסט האחרון, בבאזל, זכיתי להשתתף באירוע חשוב ומרגש בו חגגנו מלאות מאה עשרים וחמש שנים לקונגרס הציוני הראשון. יש הרבה תקווה והשראה, כשבאותה שנה אנחנו חוגגים ימי הולדת "עגולים" – הן להקמתה של התנועה הציונית, והן למימושה – בדמות בית לאומי, לעם היהודי, בארץ ישראל, מובטח על פי משפט העמים.

בנאומי בבאזל, שהיה מעין הקדמה למאמרי שמופיע בספר החשוב שאותו אנחנו משיקים היום, התמקדתי בשלושה יסודות ציוניים: הדילמה היהודית – בין נורמליות לייחודיות, ובין שימור למהפכה, והאיזון המופלא שהציעה הציונות כפתרון. הזכות והחובה – להיות ציונים המחזיקים בעמדות ובתפיסות שונות ולפעול ברוח הציונות. וההכרח לתבוע מחדש את בעלותנו על הציונות וערכיה ולחדשם.

באינטנסיביות של החיים בישראל, הדברים אותם אמרתי אז, נראים היום כהיסטוריה רחוקה. מאז המפגש בבאזל בחודש אוגוסט עברו החברה והמדינה שלנו – חורף מטלטל של ויכוח עקרוני, שהוליד תחושות קשות, כעסים ומשקעים שעשויים להטיל עלינו צל כבד גם שנים קדימה. לא ניתן להתעלם מהצל הזה ומהשלכותיו ארוכות הטווח של המשבר, אך אעז ואומר שלצד זאת לא ניתן גם להתעלם מההזדמנויות שהוליד המשבר הזה – מהרגע הנדיר בו אנחנו נמצאים בשבועות האחרונים: בו נפתח הפתח להידברות; בו לראשונה מזה שבעה עשורים אנחנו מקיימים שיח עמוק ונוקב על ערכינו המשותפים, ולראשונה מזה חודשים רבים יש תקווה שהשיח ינותב למקום של צמיחה והסכמה. לאורך כל שנותינו ידענו לצמוח ממשברים ולנצל נסיבות היסטוריות קשות כדי להתחזק; ואני מקווה ומאמין שנראה מגמה דומה גם במדינת ישראל בחודשים הקרובים.

את זרעי ההזדמנות ניתן היה לזהות גם בתוך הימים הקשים שעברנו. גם בתוך המחאה והוויכוח הציבורי, קשה היה לפספס את תביעת הבעלות המחודשת של הישראלים כולם על הדגל ומגילת העצמאות. מבחינה זו משאלתי לתביעה מחודשת שלנו – reclaiming, על הציונות וסמליה התחילה ללבוש פנים של הגשמה: גם המתנגדים וגם התומכים במהלך יצאו להפגין ברחוב כשהם מניפים את הדגל; גם המתנגדים וגם התומכים במהלך עשו זאת כפטריוטים ישראליים מתוך נאמנות לעקרונות היהודיים והדמוקרטיים הליבתיים שלנו, ומתוך מגמה להפוך את מדינת ישראל למקום טוב יותר. אין זה דבר של מה בכך!

מכובדי, ברוח הכנס החשוב הזה, שעוסק בחזונות המתחרים למדינתנו, ובחיים המשותפים לאור התחרות הזאת, אני מבקש להקדיש המשך דבריי לשאלה כיצד עושים זאת, תוך התעמקות באחת ההצלחות החשובות ביותר של התנועה שעמדה בבסיס מדינתנו – התנועה הציונית: והיא בניית מסגרת משותפת ומנגנונים של הסכמה, שיאפשרו את קיומה המשותף והמגוון של החברה הישראלית. כידוע, ההסתדרות הציונית והקונגרסים הציוניים לא היו הניסיון הראשון ליצור מסגרת כוללת לעמנו, אבל זהו היה הניסיון הראשון שהצליח.

בנאום הפתיחה שלו לקונגרס הציוני בבאזל, הרצל התייחס לכך בהרחבה, כשאמר, ואני מצטט: "כבר הצליחה הציונות להגשים דבר מופלא, שנחשב לפני כן כבלתי אפשרי: הקשר ההדוק – בין היסודות המודרניים ביותר של היהדות עם השמרניים ביותר. ליכוד כזה לא ייתכן אלא על הרקע של אומה". עלינו לזכור שלפני כינוס הקונגרס הציוני בבאזל לא הצליחו יהודים אדוקים ויהודים משכילים לשבת באותו חדר. לפני הקונגרס הציוני לא נפגשו באופן מסודר נציגים יהודים ממזרח וממערב. זהו אחד ההישגים החשובים ביותר של הרצל וזהו אחד ההישגים החשובים ביותר של הציונות.

מהו, אם כן, סוד הקסם? מה במודל שהניח הרצל עובד ומה ניתן ללמוד ממנו כדי ליצור שייכות, שיח ומפגש בינינו – אזרחי ישראל בהווה מכל הגוונים, האמונות ותפיסות העולם – על רקע הוויכוחים העמוקים של הימים האלו? כשהרצל החל בפעולתו הציונית הוא כתב בסרקסטיות ביומנו, ביוני 1895, כי "הכנסת היהודים מתחת לכובע אחד תהיה עבודת פרך נוראה, אף על פי שלכל אחד מהם יש ראש, או אולי דווקא משום כך". בהדרגה הוא הבין שהתנועה הציונית, ובהתאמה ניתן לומר זאת גם על המדינה היהודית – לא צריכה ולא יכולה להיות "כובע" המתאים למידותיו של כל אדם, ועליה לשאוף להיות "מטריה" שמתקבצים תחתיה כובעים רבים. בלשונו של הרצל: "הציונות איננה מפלגה. יכולים לבוא אליה מכל המפלגות… הציונות היא העם היהודי בדרך".

זהו למעשה הניסוח הראשון של הממלכתיות הישראלית – המסגרת שמאפשרת חיים בשותפות; ושל הצבת המטרה הגדולה והממלכדת, מעל האינטרס המפלגתי-פוליטי. אבל כיצד נוצר המצב הזה? להלן אציע שלוש תשובות לשאלה, שאני מאמין שכולן יכולות וצריכות להיות מיושמות גם במדינת ישראל היהודית והדמוקרטית של ימינו. התשובה הראשונה טמונה בעצם כינוס הקונגרס – ביצירת מסגרת פרודוקטיבית לדיון והחלפת דעות. הקונגרסים הציוניים ידעו ויכוחים מרים ועקרוניים שבעת התרחשותם קרעו את התנועה ועוררו אמוציות רבות. אבל יצאנו מהם מחוזקים. הסיבה המרכזית לכך היא שהפלטפורמה המוסדית הנכונה אפשרה לדיון עצמו להתקיים בתנאים נוחים ושווים, בהם כל אדם וקבוצה יכלו להביע את דעתם בצורה מלאה ומכובדת.

נקודה זו קשורה בטבורה בתשובה השנייה. בקונגרסים הציוניים השתתפו צירים נבחרים שייצגו את שכיחותן היחסית של עמדות ותפיסות עולם שונות בציבור. שיטה זו, שהרצל הגדיר אותה כ"דבר החשוב ביותר" שקרה בקונגרסים, הבטיחה את הקשר בין הפעילות הציונית לציבור הרחב. לא רק שהתנועה לא הורכבה מקבוצה אוליגרכית של מכובדים אלא שהיא ייצגה את נפשו הפועמת של העם, ואף הבטיחה כי בקונגרס ובמוסדות השונים יינתן ייצוג הולם גם למיעוט, לפי חלקו היחסי באוכלוסייה. עובדה זו אפשרה לתנועה הציונית לגדול והפכה אותה לרלוונטית גם בעבור מי שנמצאו בתוכה במיעוט, שהרי גם אם עמדתם לא התקבלה, קולם נשמע. ובמילים אחרות: דמוקרטיה.

עם הקמתה ירשה מדינת ישראל את השיטה הזו, ולא בכדי. בחברה רבת גוונים ועמדות, שיטת הבחירות הציונית שהפכה להיות שיטת הבחירות הישראלית נועדה לוודא שאף קול לא יעלם ושלמיעוט יהיה פתחון פה. הערך הזה, שבו קולם, כבודם וזכויותיהם של המיעוטים נשמרים מכל משמר, הוא ערך יסוד מרכזי, קריטי ובלתי ניתן לריכוך, גם היום – במדינת הלאום של העם היהודי, המורכבת מפסיפס ישראלי מרשים ומבורך של עמדות, אמונות, תפיסות ואורחות חיים. בהמשך לזאת, כתשובה שלישית לשאלת קסמה של התנועה – ובהמשך של מדינת ישראל – חשוב להזכיר את המאמץ שעשו ראשיה מאז ומתמיד למצוא פתרונות הסכמיים והסדרים שונים על מנת לגשר על המחלוקות. מאז משבר אוגנדה שקרע קרע עמוק בתנועה הציונית, עשו ראשיה מאמצים ניכרים שלא להכריע אך ורק על פי עמדת הרוב בסוגיות עקרוניות ולחתור לפתרונות יצירתיים שונים.

הקמת ועדות שיבחנו לעומק את השאלה הנידונה, מציאת נוסחים מוסכמים ופירוק של שאלות עקרוניות גדולות לשאלות נקודתיות שבהן ניתן לדון ואותן ניתן לפתור – כל אלו נועדו להבטיח שהתנועה תשמור על עמדת העל שלה – מעבר לוויכוח הפוליטי – וכך כוחה ויכולתה לעמוד ביעדיה יישמרו. אם כן, שלוש התשובות המסבירות את הצלחתה של התנועה שעמדה בבסיס הקמת המדינה, הן למעשה שלושה עקרונות ישראליים הרלוונטיים מתמיד למדינת ישראל של ימינו – יצירת מסגרת דיון המבוססת על כבוד ושוויון, הקפדה על ייצוג נאמן של מאוויי העם על קבוצות המיעוט שבו, וחתירה לפתרונות הסכמיים יצירתיים.

כידוע לכולכם, בשבועות האחרונים מתקיים תחת חסות בית הנשיא שיח הסכמות חשוב מאין כמוהו, שלא נחטא בפאתוס אם נגדיר אותו ככזה שנוגע באופן ישיר לעתידה של המדינה היהודית והדמוקרטית. אל השיח הזה, ברמה החזונית וברמה המעשית, ניגשתי ועודני ניגש מתוך הישענות על שלושת העקרונות הללו שנוסחו כבר בפעולתו של חוזה מדינתנו – בנימין זאב הרצל; וכולי תקווה ואמונה שהם יבטיחו את המשך קיומנו הלאומי המשותף – למרות החזונות המתחרים, ואולי אפילו בגללם. זו הזדמנות להודות לך – פרופסור ידידיה שטרן – ולחבריך ועמיתיך בעולם המשפט, מכלל הקבוצות והפורומים הרתומים וחדורי השליחות, על יוזמות ההסכמה, לכל אורך המשבר החוקתי, ועל תרומתכם לשיח רציני וענייני.

מי ייתן ונזכה לברכה בעמלנו. כולנו זקוקים לכך, העם והמדינה שלנו זקוקים לכך, והיום – יותר מתמיד. אני שב ומודה לכם על הכינוס החשוב, ועל השקת הספר החשוב לא פחות; ולכל העוסקים והעוסקות במלאכה, במכון למדיניות העם היהודי ומחוצה לו. תודה לכולכם, היו ברוכים.