דברי הנשיא במסדר כנפיים

אני שמח מאד, והאמת שגם גאה מאד, להיות אתכם כאן היום, בטקס המרגש הזה – שמעלה על נס את טובי בנינו ובנותינו המקבלים היום כנפיים, וכותבים פרק נוסף  בהיסטוריה המכובדת והמרגשת של חיל האוויר, של צה"ל, ושל מדינת ישראל כולה.

הטקס הזה, השנה, מתקיים במלאת 75 שנה לעצמאות ישראל, 75 שנות עוצמה ישראלית ביבשה, בים, ובאוויר; ולכן – דווקא כאן והיום, בתקופה סוערת וּרְווּיַת מחלוקות בישראל, אני מבקש לשוב, לזכור ולהזכיר, את אחד הערכים הבסיסיים ביותר עליהם נשען מאז ומעולם צבא ההגנה לישראל בכלל, וחיל האוויר בפרט; ערך שצריך לעמוד לנגד עיני כולנו, כשאנו לומדים מחיל האוויר ויסודותיו, גם היום, ובמיוחד היום: אחדות ישראל.

לכן, בחרתי להזכיר כאן היום את סיפורו של בנימין כהנא.

בנימין כהנא היה מחלוצי התעופה העברית בארץ ישראל, ומראשוני הטייסים בחיל האוויר הישראלי.

כבר מראשית שירותו כהנא היה טייס די חריג בנוף של חיל האוויר באותן שנים.

הוא לא היה מהמילייה המוכר, הוא לא אכל מאותו מסטינג בקורסי ההכשרה של ההגנה, ובהיותו איש בית״ר – הוא לא אחז בעמדות ובתפיסות שרווחו בצמרת הפוליטית והציבורית של המדינה הצעירה.

לא בקלות עלה בידי כהנא, איש ההכשרה האווירית של האצ"ל, להתקבל כטייס מן המניין בחיל האוויר.

המחאות וחוסר האמון מצד גורמים רבים, חלקם בחיל האוויר, הרקיעו שחקים – כפשוטו, לכל אורך הדרך. היו קשיים, היו התלבטויות.

כן – כמו שלא פשוט להקים מדינה כשהחברה מרובת גוונים, זהויות ותפיסות עולם; כך לא פשוט להקים צבא, או חיל אוויר, שישקף את הגיוון הישראלי המובהק.

אך בן גוריון, אליהו גולומב, ועוד בכירים במערכת הביטחון הישראלית ובממשל התערבו בנושא והכריעו –

צה"ל יהיה מגוון, צה"ל יהיה צבא העם שיכיל את גווני החברה הישראלית – את כל גווני החברה.

ההנהגה הכריעה – וחיל  האוויר – כתמיד – נרתם למשימה; כפי שאמר לכהנא – יהושע אייזיק-אשל – האיש עליו הוטלה המשימה להקים את חיל האוויר של צה״ל, ולפקד עליו: ״זמנים אחרים עכשיו. כולנו יחד״.

ביום השני למבצע קדש – אוקטובר 1956 – יצא כהנא לעימות של דוד וגוליית בשמיים. בעודו מטיס מטוס פייפר, הוא פתח בקרב נגד מטוסי מיג מצריים; צלל אל הוואדיות, ריחף מעל ההרים, וכל זאת על מנת למנוע מהם  לתקוף כוחות קרקעיים של צה״ל בסיני.

בנימין כהנא ודוד כהן זכרם לברכה, התרסקו אל הקרקע יחד עם מטוסם, אבל במחול הפרידה האווירי שלהם הצליחו לסייע ליחידות צה״ל להמשיך במשימתן ללא איום אווירי. על פעולה זו הוענק לרב סרן בנימין כהנא ז״ל עיטור העוז.

סיפור הגבורה הזה, הוא תזכורת נוקבת וברורה: צבא ההגנה לישראל, הוא המקום המובהק ביותר למפגש בין גווניה השונים של החברה הישראלית. המקום הייחודי, המלכד והממלכתי ביותר – שבו כולנו אחד, שבו כולנו יחד – נגד אויבינו ובעד מדינתנו ועמנו.

בעת המורכבת הזאת, עלינו לשים לנגד עינינו את סיפורו של בנימין כהנא, את סיפורו של חיל האוויר הישראלי, ומעל הכל – את אחדות ישראל. אחדות שתכליתה צמיחה משותפת, שגשוג משותף ועתיד משותף.

לא למרות הגיוון אלא בגלל הגיוון, לא למרות המחלוקת – אלא בגלל המחלוקת – ובתנאי שהיא לשם שמים.

האתגרים של האחדות הישראלית באים בעת הזאת ממספר כיוונים, וחלקם לצערנו מחלחלים לצה"ל.

ראשית, בהקשר של המחלוקת שמקטבת את החברה הישראלית, אני מבקש לומר: זכות המחאה במגבלות הדין

היא זכות בסיסית בלתי מעורערת בכל מדינה דמוקרטית וכמובן בישראל.

היא עומדת לכל אזרח, ובוודאי למשרתי המילואים.

איומים בסרבנות ובאי-התנדבות, שומטים את הקרקע תחת כולנו, ומחלישים את חוסננו הביטחוני, ואת לכידותנו כחברה. אין להם מקום.

בה בעת, אתגר נוסף שמאיים עלינו הוא היחס לצה"ל ולמפקדיו בעת הזאת. הטרור היכה בנו לאחרונה ללא רחם, במדינת ישראל בכלל וביהודה ושומרון בפרט.

אמרתי ואני שב ואומר – אויבינו שטופי השנאה לא יוכלו לנו, לא לרוח הישראלית, לא ללכידות הישראלית ולא למדינת ישראל הריבונית, היהודית והדמוקרטית.

פגשתי לא אחת – בימים, בשבועות ובחודשים האחרונים – את כוחות הצבא, המודיעין וביטחון הפנים שמשרתים ביהודה ושומרון. מהחיילים והחיילות, דרך הפיקוד הזוטר, ועד המג"דים, המח"טים, האוגדונרים ואלוף הפיקוד.

בין היתר שוחחתי השבוע עם מח"ט בנימין – אלוף משנה אליאב אלבז – שהותקף באופן מחפיר – פיזית ומילולית, בשעה שניחם את אחת ממשפחות הנרצחים בפיגוע הנורא שאירע ליד עלי.

אלבז הוא מפקד עתיר זכויות, שגילה אומץ – לא רק בקרבות רבים, אלא גם בשעה שזינק לתוך בית בוער, פשוטו כמשמעו, וחילץ משפחה פלסטינית מתוך אש תופת

(שהובערה בידי פורעי חוק קיצוניים), במעשה ראוי לשבח שכל כולו אחריות, כבוד אדם, ומוסר יהודי וישראלי – שלא מאפשר שדם נקי יישפך.

בלתי מתקבל על הדעת לתקוף את חיילי צה"ל ומפקדיהם, בשל מילוי משימותיהם בהגנה על מדינת ישראל.

בלתי מתקבל על הדעת שחיילי צה"ל ירגישו מאוימים על ידי אזרחים ישראלים. אנחנו הגב שלהם, ונמשיך להיות הגב שלהם.

יקיריי ויקירותיי מסיימי הקורס, קהל נכבד, אין זה סוד שמדינת ישראל מאוימת באופן קבוע, מימי תקומתה ועד עצם היום הזה – בידי אויבים העומדים עלינו לכלותינו,

שבראשם, בעת הזאת, עומד משטר האייתולות האיראני

אשר מנסה בכל דרך לפגוע בישראל ובאזרחיה – החל בפעולות בצפון, בדרום, וביו"ש, וכלה באיום הגרעין שהולך ונעשה מוחשי מתמיד.

כפי שהוכח בשנה האחרונה מעבר לכל ספק – במזרח התיכון, באירופה ובכל רחבי תבל – איראן היא תמנון ששולח זרועות של טרור ושנאה ומאיים באופן רציף וממשי ביותר על היציבות העולמית.

בכל מקום בו נמצאות טביעות אצבעותיה של איראן –נמצאים ההרס, החורבן, הסבל והפגיעה בכבוד האדם.

המסקנה ברורה: יש לעמוד נגד איראן בצורה נחושה, כקהילה בינלאומית מאוחדת, ובראש ובראשונה למנוע ממנה נשק גרעיני – בכל דרך.

מכובדיי, לחיל האוויר יש משקל מרכזי ומכריע בהגנה על מדינת ישראל – בטווח הקרוב ובטווח הרחוק, בהיותו חיל בעל יכולות והון אנושי מהשורה הראשונה בתבל; ואני סמוך ובטוח שלכם – מסיימות ומסיימי הקורס – תהיה תרומה כבירה ליכולות החיל ולהגנה עלינו מכל צר ואויב.

אני מבקש להודות לך – אלוף תומר בר – מפקד חיל האוויר, על ההנהגה האחראית והנחושה, ולהגיד באופן חד וברור: כולכם, נשות ואנשי חיל האוויר, באוויר ועל הקרקע, בכלל התפקידים וגווני השירות, בסדיר ובמילואים – מהווים דוגמה ומופת למסירות ופטריוטיות.

בשם מדינת ישראל כולה, אני מודה לכם על כך.

אני מבקש להודות למשפחות היקרות, שבבתיהן נטועים השורשים – המלאים באהבת הארץ, בנכונות להגן עליה ולהילחם למענה.

תודה לכן, משפחות יקרות, על היותכן הרוח המפעמת מתחת לכנפיים.

בוגרות בוגרים יקרים, המריאו אל על, שאו אותנו לשמיים וחזרו אלינו בשלום. חזקו ואמצו.