+972 2 6707200 
+972 2 5887225 
public@president.gov.il 
כפי שרבים כאן יודעים – משה חבושה היה פייטן הסליחות הקבוע בבית הכנסת של הרב עובדיה יוסף זצ"ל, במשך שנים על גבי שנים.
אבל מה שאולי לא רבים יודעים, הוא שלקראת סוף ימיו, כשהרב כבר היה חלש ועבר להתפלל בביתו, רבי משה הפייטן פנה אליו וביקש להעביר גם את תפילת הסליחות לבית המפורסם ברחוב הקבלן כאן בירושלים; אך הרב עובדיה השיב לו ואמר שהסליחות בשעה הזו מפריעות לשכנים, ולאחר מכן הוסיף: "סליחות שנעשות על חשבונם של אחרים הן אינן מצווה".
יקיריי ויקירותיי, אנו נמצאים בתקופת משבר בחברה הישראלית. תקופה בה היכולת שלנו לחיות כאן יחד עומדת למבחן, תקופה בה נשמעים לא פעם הקולות שאומרים: "או אנחנו או הם". או בפרפראזה לדברי הרב עובדיה: "רק על חשבונם, לא על חשבוננו".
זה ההיפך הגמור מכל מה שה"סליחות" מסמלות. תקופת הסליחות הייתה מאז ומעולם תקופה מאחדת.
בתקופה זו – במשך דורות על גבי דורות מקובל שנשים וגברים מכל העדות ומכל המסורות עושים חשבון נפש אישי, ומתכנסים – בבתי הכנסת, במרחבים הקהילתיים –כל קהילה ומקומה, כל תפוצה ומרחבה – כדי לעשות גם חשבון נפש כללי, קהילתי, לאומי.
ימים אלו מחייבים אותנו לחשבון נפש.
הימים הנוראים, יובל שנים למלחמת יום הכיפורים, ואירועי השעה – זועקים לנו לשים לב למשבר ולהשלכות שלו – הכלכליות, החברתיות ובמיוחד הביטחוניות; לאיומים, להתראות, לחטאים; ולהבין שכולנו עומדים למבחן.
כולנו – כלל אזרחיות ואזרחי ישראל, בוודאי כל מי שיש לו השפעה במרחב הציבורי, ובראש ובראשונה נבחרי הציבור ומשרתיו.
מדינת ישראל נמצאת באחד המצבים הקשים ביותר בתולדותיה בכל מה שנוגע ללכידות הישראלית, והגיע הזמן שננהג ברוח ימי הרחמים והסליחות, נזנח את שיח הקיטוב והשיסוי, ונעשה הכל כדי לצאת יחד מהמשבר.
בשירה המפורסם 'סליחות' מתארת לאה גולדברג כיצד "באת אליי את עיניי לפקוח וגופך לי מבט, וחלון וראי".
השלב הראשון בתהליך התשובה והסליחה הוא היכולת שלנו להביט: להביט בעצמנו במראה, להביט אל עצמנו פנימה ולאחר מכן גם להצליח להביט החוצה – מהחלון, מבעד לתריסים.
כבר תקופה ארוכה שאני מרגיש שהחברה הישראלית זקוקה למבט הפנימי הזה על עצמנו, למבט חומל, מכבד, מבין, קשוב – על זולתנו.
כבר תקופה ארוכה בה אנחנו שבויים בתיבות תהודה, שומעים בעיקר את עצמנו ולא את הקולות השונים, המגוונים, המיוחדים כל כך של החברה שלנו.
בתקופה הזו במיוחד, אנחנו נדרשים לפקוח את העיניים, את האוזניים ואת הלב. אנחנו נדרשים להקשבה עמוקה למי שאינו מסכים איתנו. אנחנו נדרשים להפסיק לבנות חומות ולהתחיל לבנות גשרים.
התקופה הזו היא רגע מצוין להבין שכמו שכבר שר הזמר יואב יצחק: "זה הזמן לסלוח, לוותר, לשכוח, גם אם זה קשה שנינו יחד את הכל עוד נשנה".
זה מה שהוביל אותך – מישאל וקנין היקר לערוך ולייסד את ספרך 'סיור סליחות', שהוא מופת להדגשת הגיוון והשותפות הישראלית, ותוספת נכבדה לקנון הלאומי שלנו.
זוג חברים חילוני שבסקרנות יהודית טבעית ביקשו להכיר יותר, הוציא אותך מישאל – למסע שהחל בשכונת נחלאות, עבר במרוקו, איראן, גרמניה, אוסטריה, תימן, מצרים, איטליה ועוד מקומות רבים וטובים עד למדינת ישראל של ימינו אנו.
המסע הזה – שהוא למעשה מסע של כולנו – משתקף באופן אותנטי יהודי וישראלי כל כך – בספר היפהפה שערכת ואני גאה ושמח שהפיוטים מתוכו מרגשים אותנו כאן הערב. תודה רבה לך.
אני שמח שבית הנשיא חיבר כאן בין הספר היפהפה הזה לבין מיזם 929 והרב בני לאו חברנו היקר – חיבורים עמוקים של ישן וחדש, של שורשים עמוקים וקידמה, חיבורים שמציב לנגד עינינו בכל צעד את דברי הרב קוק: "הישן יתחדש, והחדש יתקדש".
זה הזמן להודות לך הרב בני, ולכל העוסקות והעוסקים במלאכה החשובה, על השותפות היפה עם בית הנשיא כל ימות השנה, ועל אהבת ישראל שלכם.
אני מאחל לכולנו שנזכור תמיד, ובמיוחד השנה, שימי הסליחות קוראים לנו לשוב אל המקורות, להסתכל החוצה מחלון ביתנו ולבקש את המפגש.
לצאת מהבתים הפרטיים, להסתובב ברחובותיה של מדינת ישראל, לפגוש את האחים והאחיות שלנו ולהתחיל להתפלל ולעבוד יחד למען שנה טובה יותר, למען מציאות וחברה טובות יותר; ככתוב בסיומן של הסליחות: "יוסיר מתוככם קנאה ושנאה ותחרות… ויכתבכם האל בספר חיים טובים. וכן יהי רצון ונאמר אמן". גמר חתימה טובה!
