דברי הנשיא בעצרת הנעילה של יום הזיכרון לשואה ולגבורה

לפני עשרים שנים בדיוק, באפריל 2002, הקראת אתה – יקירנו צבי גיל, בבקעת הקהילות ביד ושם – המקום בו הדלקת אתמול משואה לכבוד, לזיכרון, ולמורשת – את מה שזכה לשם "מנשר הניצולים". מנשר שעסק, כמילותיו, בדרך שבה "זיכרון השואה יהפוך מגורל כפוי, החתום בבשרנו ובנשמתנו, לייעוד היסטורי, שעל האנושות ועל הדורות הבאים לשאת באחריות לצקת בו תוכן ומהות".

במעמד המקודש שבו אנו נועלים את היום נורא ההוד הזה, שמזכיר לנו את התהום העמוקה ביותר אליה הגיעה האנושות; אני מבקש לדבר גם על האופן שבו נוכל להפוך את השיעור למעשה. הרי היום הזה אינו עוסק רק בעבר, ואסור לו שיעסוק רק בו, אלא גם באחריות המוטלת עלינו בהווה ובעתיד.

אחיותיי ואחיי, הגורל הועיד אותנו ואת ילדינו להיות למעשה הדור האחרון שיזכה לשמוע את זוועות השואה ממקור ראשון. וכן – זוהי זכות עצומה. אנחנו עם זוכר. הזיכרון היהודי, הוא מעשה אקטיבי. אבל אסור שהשואה תהפוך רק לתחום חקר היסטורי. אסור לנו להסתפק בזיכרון בלבד.

הטקס הזה מתקיים בסימן "מורשתנו לדורות הבאים", והמסורת היהודית נותנת לנו כלים כיצד מטמיעים מורשת וזיכרון, וכיצד הופכים אותם למעשה. רק לפני מספר ימים ציינו את חג החירות, את היציאה ממצרים. כשישבנו בשולחן הסדר, למדנו כי הפסוק "כי ישאלך בנך מחר" הוא העירבון לזיכרון. כלומר הדרך לזיכרון הדרך להטמעה של הסיפור המכונן, היא באמצעות שאלות, באמצעות דיון, ואפילו באמצעות המחלוקות – שהן המתודה היהודית ביותר שיש. רק כך האדם מרגיש שהזיכרון הוא גם שלו. רק כך הוא מרגיש מחויב להפיק ממנו לקח, להפוך לימוד למעשה.

גם כאן, כמו בכל נושא – כל דור ולקחיו, כל תקופה ולקחיה, כל קהילה ולקחיה. אסור לנו להיבהל מכך, מהשונות הזאת, מהפסיפס הזה. זו הדרך היחידה שבה זיכרון השואה ולקחיה ימשיכו לחיות בתוכנו – מתוך סיעור מוחות, מתוך דיון משותף, מתוך חשיבה משותפת, מתוך עיסוק יומיומי בהם.

אכן, למנעד הדעות יש ערך גדול. אבל, ישנם מכנים משותפים ישנם קווי מתאר וגבולות, שעליהם אסור לנו לוותר כשאנו מדברים על לקחי השואה: הראשון, מדינת ישראל – המגוונת, שיש בה מנעד עצום של קהילות ואמונות – היא ביתו הלאומי של העם היהודי. ולכן לעולם נשמור על היכולת להגן על עצמנו בעצמנו. השני, העם היהודי חייב לקדש את הערבות ההדדית ולא לוותר עליה גם בעת של מחלוקות. לקחי העבר ואתגרי השעה מחייבים אותנו לדעת לפעול יחד. והשלישי – אהבת האדם, כי חביב אדם שנברא בצלם.

עוד חובה המוטלת עלינו היא החובה לזכור ולהזכיר את רוחם הגדולה של הנספים, של חסידי אומות העולם, של הפרטיזנים ולוחמי הגטאות. אני מבקש להעלות על נס את מי שעושים לילות כימים, במסירות אינסופית, בנחישות, באהבה, וברגישות, ועוסקים יום-יום, שעה-שעה, במלאכת הקודש הזו, כן – מלאכת קודש של ממש, של שימור הזיכרון והפיכתו למורשת שתעבור מדור לדור. "בית לוחמי הגטאות" הפך – ובצדק – למוסד מרכזי ביותר בהנחלת זיכרון השואה, ובהקניית הערכים שעלינו להטמיע כתוצאה מהזיכרון הזה.

כאן, ב"בית לוחמי הגטאות", ולא רק כאן, אנחנו זוכרים את גבורתכם – שורדי השואה – שאזרתם עוז קמתם מעפר ואפר, ו"הלכתם קוממיות". אתם ההוכחה שחזונם של אנטק צוקרמן, צביה לובטקין וחבריהם – ממנהיגי המרד בגטו ורשה, וממניחי היסודות לקיבוץ ולמוזיאון כאן – התממש, ואכן הקירות האיתנים והבתים החיים, תפסו את מקומם של ההרס והחורבן. בזכותכם, בזכות גבורתכם – "ומצעדנו עוד מרעים: אנחנו פה".

כפי שנכתב ב"מנשר הניצולים": "אין הזיכרון מבודד כערך עצמאי, אלא נסמך לחובה המוסרית". ואכן, זיכרון השואה ולקחיה מחייבים אותנו. מחייבים אותנו לשמור מכל משמר על שלושת הערכים אותם ציינתי: החובה כלפי מדינת ישראל ועוצמתה, החובה כלפי העם היהודי ולכידותו, החובה כלפי האנושות ומוסריותה. אך אלה חובות שהן למעשה זכות, זכות קדושה. זכות שעלינו לשוב ולהחיות בליבנו, עד דור אחרון.

יהי זכרם של הניספות והניספים, ששת המיליונים מבני עמנו, נצור וברוך בלב העם; ועובר מדור לדור כזיכרון חי, כואב, ויותר מכל – מלמד.