דברי הנשיא בעצרת חטיבה 14 במלאות יובל למלחמת יום הכיפורים

אני מתרגש מאד ושמח מאד בזכות לעמוד לפניכם –  גיבורי מלחמת יום הכיפורים – לוחמי ומפקדי חטיבה 14. אי אפשר לעמוד כאן היום  בלי להתייחס לעומק המשבר שמדינת ישראל נמצאת בו. לפני חמישים שנה בדיוק עמדנו בפני איום קיומי מבחוץ, כשאויבינו עמדו עלינו לכלותנו. והיום, יובל שנים אחרי מלחמת יום הכיפורים, מדינתנו האהובה שוב מאוימת ומעורערת, רק שהפעם – האיום הוא פנימי. שוב המחיר עלול להיות כבד מנשוא, שוב כולנו עומדים למבחן. כאילו לא למדנו לקח. 

המשבר שאנו נמצאים בתוכו, פוגע בנו בצורה חמורה ומסוכנת – בחברה, בכלכלה, ומעל הכל בביטחון. הקונספציה, כן – שוב הקונספציה, ההתעלמות מהמציאות המאיימת ומסדרי העדיפויות האמיתיים של המדינה – היא אם כל חטאת. 

אני פונה מכאן, דווקא מכאן – למנהיגות הפוליטית – וקורא לה לגלות אומץ ואחריות, לצאת מהקיבעון, ולהוציא אותנו מהמשבר. זה רגע האמת של ההנהגה הפוליטית. אני רוצה לשתף אתכם  כי בפני הצדדים עומדת הצעה המהווה בסיס להבנות מיידיות, אשר ישמרו על מדינת ישראל כדמוקרטיה יציבה, ברוח ערכי מגילת העצמאות – כן, המסמך המכונן והחשוב הזה – ויאפשרו לכולנו לצאת מהמשבר שפוקד אותנו זה כתשעה חודשים. 

הרשו לי רגע לחשוף אתכם למה שקורה בחדרים הסגורים: יש להצעה הזאת תמיכה רחבה. כן, אני חוזר ואומר: יש להצעה הזאת תמיכה רחבה. של גורמים בקואליציה ובאופוזיציה, של נשות ואנשי משפט, מחקר, ממשל וחברה אזרחית ממגוון רחב של עמדות. עכשיו נדרשת הכרעה.  החלטה מנהיגותית. עכשיו תורה של ההנהגה שלנו – לא להסתכל רק על הבייס. עכשיו תורה – להעדיף את המדינה על פני הפוליטיקה. להושיט יד באמת, בכבוד, בפומבי, להיענות להושטת יד, ולהגיע כבר להסכמות. להבין שאם רק צד אחד ינצח – כולנו נפסיד. 

המנהיגים חייבים לנו את האמת – אפשר לייצר הסכמות, אפשר לעצור את הסכנות, אפשר להחזיר את המדינה לשפיות, אפשר לחזור לאהבת ישראל,אפשר לעשות כאן שנה של תקווה. זאת האמת. עקבתי אתמול אחרי הדיון המעמיק והחשוב שהתקיים בבג"צ, ושיקף לנו איך ראוי לנהל שיח ואפילו ויכוח בדמוקרטיה משגשגת. 

במדינת ישראל היהודית והדמוקרטית: חובה על כולם לציית לפסיקות בית המשפט, וחובה על כולם להיות כפופים לשלטון החוק. במדינת ישראל היהודית והדמוקרטית: מובן מאליו שאפשר וצריך לעשות שינויים ביחסי הרשויות ולהתאימם למציאות משתנה –  אבל רק בהסכמה רחבה,

ולא פחות חשוב – מובן מאליו שכבוד הדדי בין רשויות השלטון, לצד הצבת גבולות גזרה מוגדרים ביניהן באמצעות חוק מיוחד לכך: "חוק יסוד החקיקה" – הם מרכיבי ליבה הכרחיים בדרך לפתרון.

זאת הדרך לכך שמחלוקות פוליטיות יתקיימו בתוך גבולות ברורים, ולא יזלגו לחשש מפני שינויים משטריים, זאת הדרך לכך שהביקורת השיפוטית תהנה מלגיטימציה רחבה וחוצת מחנות, ואמון הציבור בכל הרשויות יגבר.

יש לנו רק מדינה אחת. מדינה יהודית, דמוקרטית, אבן שואבת ליהודי העולם, מדינה שבה חיים ביחד בשוויון ובכבוד הדדי בני אמונות, דתות, אורחות חיים ותפיסות עולם שונות – פסיפס ישראלי מרהיב שמבקש לחיות יחד ולשגשג יחד. יחד כייעוד משותף. עלינו לשמור על המדינה הזאת מכל משמר.

מכובדיי ויקיריי, קהל נכבד. לפני חמישים שנה רעדה האדמה. באותן שעות ראשונות וקשות כאשר גורלה של מדינת ישראל היה מוטל על כף המאזניים, היו אלה לוחמי ומפקדי חטיבה 14 – חטיבת המחץ – שהיוו את כוח הבלימה העיקרי של צה"ל מול הצבא המצרי; עמדו מול האש, בקו הראשון, ובלמו בגופם ובעוז רוחם, כנגד כל הסיכויים, עשרות אלפי חיילי חי"ר ומאות טנקים של האויב שצלחו את התעלה ושטפו את השטח. "לא נרפה, לא נפסיק ולא נחדל", כך החלטת בנחישות –אתה – ידידי אמנון רשף, מפקד החטיבה האמיץ, בעיצומם של הקרבות, וכך גם שידרת לחייליך ולכול מי ששרתו תחת כנפי החטיבה. "לא נחדל!". ואכן, חטיבה 14 לא חדלה ולא הרפתה משך ימים. הגנה ובלמה, תקפה, הבקיעה והכריעה! יש לכם – גיבורי חטיבה 14, ולאחיכם הגיבורים לנשק שנפלו, מקום של כבוד בפנתיאון הישראלי!

יקירותיי ויקיריי, התרגשתי מאד לשמוע שדני עָרְמָן, אחיו של סגן משנה שלמה עָרְמָן זכרו לברכה – גיבור ישראל, קורא כאן את ה"יזכור", יחד עם בתו – סמלת נועה – מגדוד 9. 8 שעות סחב שלמה עָרְמָן את אנשיו, אחד מהם פצוע, בביצות הטובעניות בסיני.

לימים סיפר הפצוע איך שב והתחנן לעָרְמָן שישאירו אותו, הפצוע, בשטח ויגדילו כך את סיכוייהם לשרוד. אבל שלמה התעקש. 'אף אחד לא נשאר פה' – פסק, והמשיך וגרר אותו כל הלילה, מטר ועוד מטר. כך, 17 קילומטרים, בשמונה שעות. סגן משנה שלמה ערמן נפל במערכה, וקיבל את אות הגבורה. הסיפור שלו הוא אחד מסיפורי הגבורה האדירים של לוחמי ומפקדי חטיבה 14; אבל  – הוא גם סיפור על רעות ועל לכידות.

"כוחנו באחדותנו" זו הייתה תמצית הקיום, העצמה והתקווה, במבחן העליון של המלחמה הכי קשה שידעה מדינת ישראל מאז מלחמת הקוממיות. אמת ישראלית חשובה כל כך, חזקה כל כך, בסיסית; שעלינו לזכור במיוחד בימים אלה. כשפירוד ופילוג מאיימים על החוסן הלאומי שלנו, הלכידות והאחדות שאתם משקפים ושיקפתם בעיצומה של המלחמה, עומדות לנו כעמוד האש לפני המחנה.

מכובדי, גם אם נשב כאן שבוע שלם לא נוכל לשטוח את כל קרבות הגבורה של חטיבה 14; אבל אני מבקש, ברשותכם, להתייחס לקרב השריון בשריון, ב–14 באוקטובר, שהיה לנקודת מפנה במערכה, ולקרוא מספר שורות מספרו המיתולוגי של אבי – חיים הרצוג – "מלחמת יום הדין", שפורסם שנה לאחר המלחמה, ובו הוא מתאר, בין היתר, את רגעיה הגדולים, המכריעים וההיסטוריים, של חטיבה 14. וכך הוא כותב: "בבוקר יום א' ה–14 באוקטובר, בין השעות שש ושמונה, פתחו כוחות השריון המצריים בהתקפתם, כאלפיים טנקים הוטלו למערכה משני הצדדים, בקרב השריון הגדול ביותר בהיסטוריה (מלבד קרב קורסק אשר ברוסיה, במלחמת העולם השנייה). הישראלים התכוננו היטב לקרב זה וציפו לו בשקיקה. ב–5 בבוקר היה אמנון ממתין עם חטיבתו בגזרה המרכזית. היה זה בוקר חם והאור רבץ בכבדות על האנשים. המצרים פתחו בהרעשה כבדה. לפתע הבחין אמנון מכיוון "החווה הסינית" במשהו, שממרחק נראה כנהר עצום של טנקים הזורם לעברו. זו הייתה חטיבה 1 של הדיביזיה המשוריינת ה–21 של הצבא המצרי. משתם הקרב, החטיבה המשוריינת מס' 1 לא עוד הייתה קיימת". היה זה יום של תפנית חשובה ביותר במערכה, והכול בזכות חטיבה 14.

מלחמת יום הכיפורים טלטלה את מדינת ישראל והותירה חותם שמלווה אותנו עד היום. בעיני, בראייה היסטורית, לא ניתן להתבונן על המלחמה, ודאי בחזית הדרום, במנותק מהסכם השלום עם מצרים, שנחתם כמה שנים לאחר מכן. הגבורה וההקרבה שלכם, לוחמי חטיבה 14 ושל שכמותכם, הביאו עמן ביטחון וניצחון, וסללו עבורנו דרך חדשה של שלום ושל תקווה.

משפחות שכולות יקרות ואהובות, קרוב ל-400 חללים היו לחטיבה 14 על כל ענפיה במלחמת יום הכיפורים. ועוד מאות פצועים בגוף ובנפש. בין החללים היה גם סגן ליאור יונתן שנהרג בשעותיה הראשונות של המלחמה כשהוא מפקד על טנק. וכך כתב אביו של ליאור, המשורר נתן יונתן, על בנו: "יֶלֶד יָפֶה שֶלִּי אֲנִי שָב וּמֵת עָלֶיךָ יוֹם יוֹם… גַּם אִם אֵלֵךְ בְּגֵיא צַלְמָוֶת לֹא אִירָא רָע, רַק אֶתְגַּעְגֵּעַ, כִּי אַתָּה עִמָּדִי יוֹמָם וְלַיְלָה קַיִץ וָחורֶף, אָבִיב וּסְתָו".

חמישים שנה ואין מזור לכאבכן. והיקרים שלכם איתכם יום-יום. גם כאן. גם כעת. לזכר האהובים שלכם ולמען הדורות הבאים אנחנו חייבים להמשיך לעשות הכול כדי שהסיפור של חטיבה 14 ימשיך להיות מסופר מדור לדור ולנצח נצחים. הנחלת המורשת היא קריטית עבורנו כחברה וכמדינה, משום שהעבר הזה – מלא הגבורה והגאווה – בונה את עתידנו.

אני מודה לך – מפקד החטיבה המיתולוגי – אלוף במילואים אמנון רשף, על פועלך המרשים, ארוך השנים ומלא החזון והמעש, גם בתחום הזה; וכמובן לכל שותפיך למלאכה החשובה. אני מברך את כל משפחת חטיבה 14 לדורותיה, את מפקד החטיבה הנוכחי – אלוף משנה טל אלקובי ומפקד האוגדה תת אלוף מורן עומר, וכמובן את הצעירות והצעירים הרבים שנמצאים כאן. תודה לכולכם. עלו והצליחו!