דברי הנשיא בערב לאורה של אורה הרצוג ז"ל

ראשית אני מבקש להודות לכולכם בשם יואל, מייק, רונית ואנוכי, ובני משפחותינו הקרובים והרחוקים, על שבאתם לחלוק כבוד, לזכור ולהזכיר את אימנו אורה הרצוג עליה השלום, במלאת שנה לפטירתה.

סימלי במיוחד שאנו נפגשים כאן, במרכז ישראל יפה, בבניין הנושא את שמה של אמא, בארגון שאותו ייסדה והיה למפעל חייה. כשאני אומר מפעל חייה אני מתכוון לכך. כל אבן בבניין הזה היא פרי מאמציה ועבודתה. אני מבקש להודות לכל כך הרבה חברות וחברים של אמא שתרמו, תמכו ועזרו למקום הזה ולמפעל הזה, תודה מיוחדת לקרן קלור ולדיים ויויאן דאפילד על הפרוייקט שיוכרז הערב על שמה.

את רוח ארגון המועצה לישראל יפה ינקנו כולנו מילדותינו ונעורינו. ליווינו את אמא במשרדה הראשון בבית מעריב ומשם לכתובות אחרות, היינו איתה בבחירת הלוגו, הסל-קט, וכמובן בבחירת המילה אדנית ומכירת האדניות הראשוניות בארץ. חיינו איתה את המאבקים הראשונים להגנת הסביבה, הנקיון והתכנון הנאות. היינו איתה ועם אבא ז"ל, אז הנשיא השישי, בחנוכת המרכז הנהדר הזה, מימוש חלומה הגדול. ישראל יפה- היתה אהבתה! המועצה לישראל יפה, היתה ביטוי אחד מני רבים, לאמונתה האופטימית ומלאת השליחות וההשראה: האמונה שאפשר להפריח, ושאפשר להצמיח, ושלכל פינה נידחת- אפשר להוסיף אור ויופי.

כולם זוכרים את אמא, ובצדק, כהוגת חידון התנ"ך במסגרת חגיגות העשור למדינת ישראל שאותן ריכזה- חידון נפלא המאחד ומרגש אותנו, בעודו מעמיק את החיבור שלנו אל שורשינו העתיקים. אך תחושתי היא שבעידן משבר האקלים העולמי, ראוי במיוחד לציין דווקא את היותה חלוצת המאבק הירוק. אמא עסקה בזה בחזון ובמעש, במרץ ובנחישות, בטוטאליות, כדרכה, הרבה לפני שהמודעות וההסברה פעלו את פעולתן והפכו את הנושא לפופולרי. את המעין- צוואה הזו, נדמה לי שכולנו, כל ילדיה ונכדיה, מבקשים להמשיך, כל אחת ואחד בדרכו.

מכובדיי- הערב הזה, "לאורה", משקף הרבה מהעושר ומהאנרגיות המיוחדות שהיו לאמא. כל אחד מהדוברים מייצג עוד פן, עוד פיסת יופי, ויחד, אני מאמין, נצליח להרכיב כאן חלק מפסיפס הנפש המיוחדת שלה. לכן אני נרגש לראותכם- חברים, שותפים לדרך, מוקיריה ואוהביה של אמא, כל אחת ואחד שהגיע לכאן היום לכבד יחדיו את זכרה.

אני מאמין שרבים מכם יסכימו שבגלל שלאמא היתה נפש עשירה כל כך, היא התקיימה בקרבנו באינספור רבדים. ברמה האישית אני מוצא עצמי חש בחסרונה יום יום, בהקשרים שונים כל כך. מאז לכתה גילינו שהמארג העצום של פעילותה בולט לפתע בתודעתנו, ואנו פוגשים בה בכל מקום. כמעט מדי שבוע אנשים מציגים למיכל ולי את תמונותיה, בפרט בעשור האינטנסיבי שלה ושל אבא, חיים הרצוג זכרו לברכה, בבית הנשיא; אנו נתקלים בכוכבי היופי של המועצה לישראל יפה שמפארים מבני ציבור, אתרים, בתי חולים, עיריות ומחנות צה"ל; בחידון התנ"ך אותו הגתה ציינו את היותה יוזמת המסורת המופלאה הזו, בסוכנות היהודית הזכירו את פציעתה הקשה במרץ 1948 בפיגוע הנורא, ביחידה 8200 הזכירו שהיתה בין ראשוניה, בתעשיות הביטחוניות הזכירו את היותה מזכירת חיל המדע בקום המדינה, וכך עוד ועוד, בעולמות המדע, התרבות, האמנות ועוד.

כשאנו מארחים בבית הנשיא, או כשמייק ושירין מארחים בשגרירות בוושינגטון, אנו מספרים בכישורי האירוח המופלאים של אמא, ועוד כהנה וכהנה תזכורות פוקדות אותנו- מעבר לקדיש הפרטי שלנו. באופן טבעי, לנו- לבני המשפחה, לכלות, לילדים ולנכדים, הקושי אישי וקרוב ביותר. אמא חסרה לנו באירועים המשפחתיים, בשמחות ובעצותיה הטובות. חפצי הבית שלה, בהם גם פריטים שעברו מהדורות הקודמים, נושאים איתם אינספור זכרונות שניקח וננצור עימנו. כולנו שבים ומודים לכל אלו שליוו את אמא בשנים האחרונות, ובמיוחד ללאה, ליקי, לחיה, לשירלי, לד"ר חורש, לכל מי ששמר עליה והקפיד על כבודה. תודה שסייעתם בידינו למלא את מצוות כיבוד אם.

לקראת סיום, ובלב מלא געגוע, אבקש לצטט מהשיר "באלפי ידיים", שעל מילותיו אמא היה לבטח חותמת ללא היסוס. "כבד כל צעד, כל שעל מכאוב, חול את רגלינו ידקור, אנו נדליק פנסים שברחוב, אנו נאמר – יהי אור. ולקראת הגנה נסל מסילה, דגלנו ימריא עד כוכבים, אדמת מדבר עזובה, אבלה נפריא גנים מוזהבים. באלפי ידיים יכון המגדל, יעור ירנן כל לב נרדם. אנחנו נרים את ראשינו אל על כשמש יאיר האדם". כאשר קראתי את השיר, נדהמתי לגלות שהוא נכתב, תחילה ברוסית, בידי ורדינה שלונסקי. משהתקשתה לתרגם אותו, שמה ורדינה פעמיה לבית הקפה "אררט" בו ישב אח שלה, המשורר הנודע אברהם שלונסקי, אשר הזמין את חבריו לשולחן- בהם נתן אלתרמן ולאה גולדברג- לתרגם את השיר בצוותא. כך יצא שאת השיר העברי הנפלא הזה כתבו לא פחות משלושת אבות השירה העברית המתחדשת, ומתוך מילותיהם היפיפיות עולה לנגד עיניי דמותה של אמא, חיה מאד, אוהבת מאד- בדיוק כפי שהיתה. החיבור הסימלי של אמא אל השיר המיוחד הזה, אך מתעצם לנוכח הקשר הקרוב שחלקה עם אברהם שלונסקי, עמו כיהנה כמנכ"לית המועצה הישראלית לתרבות ואומנות בשנות השישים (לפני ישראל יפה) אמא ואבא אורה וחיים זכרם לברכה, אהבו בכל לבם את הארץ הטובה הזו. יחד הם היו שותפים בבניינה, יחד פעלו לקוממיותה, יחד הם ראו לנגד עיניהם, כל העת, אם אותם גַנִּים מוזהבים שבשיר- אלה שידעו שעוד יצמחו מהשממה. זהו חזונו של המפעל הנפלא של המועצה לישראל יפה. מי ייתן ונמשיך כולנו לקיים את צוואתה הרוחנית ומפעל חייה של אמא, למען יופיה, סביבתה ודמותה של המדינה לה הקדישה אמנו את כל כולה. יהי זכרה ברוך.