דברי הנשיא בערב לימוד ועיון לציון עשרה בטבת בנושא מסורתיות וממלכתיות

יום העשרה בטבת, הקרב ובא, הוא יום שבמרכזו תענית ואבל על תחילת חורבנה של ירושלים. לא במקרה מצוין חורבן הבית לא רק בתשעה באב. זוהי תוצאה של התובנה שלא ביום אחד התרחש החורבן. כי חורבן הוא תהליך. ואכן, חורבנו של בית המקדש היה שיאו של תהליך ארוך. והיום בו עלה בידו של נבוכדנאצר להקיף את ירושלים במצור ולמנוע מתושביה כל כניסה ויציאה – יום עשרה בטבת – הוא נקודת מפתח בתהליך הזה. זה היום שהביא בסופו של דבר לקריסת החומה לפריצת הבבלים פנימה, ולחורבנה של העיר.

גם שנאת חינם ,והסכנות שכרוכות בה ,אינן מתפרצות ומשפיעות ביום אחד. גם הן חלק מתהליך, גם הן חלק מהפורענות. גם הן מבעבעות מתחת לפני השטח, רוחשות ומתגבשות, סוחפות ומסיתות עוד ועוד אנשים. מביאות אותנו אל פי התהום, ואז דוחפות אל תהום החורבן. ההיסטוריה שלנו – ההיסטוריה הרחוקה, ולא פחות ממנה – ההיסטוריה הקרובה – לימדו אותנו כמה מסוכנת היא שנאת חינם, והיום הזה הוא הזדמנות עבור כולנו להעמיק בה ובמניעיה וללמוד מעברנו את מה שיכול וצריך לעצב את עתידנו.

אני מבקש להודות לך ידידי, השר לשעבר, הרב שי פירון ולכל אנשי "פנימה" על היוזמה לכינוס הערב החשוב הזה, ולא פחות מכך על ההקמה של "בית יוצר ישראלי". תודה מיוחדת ליו״ר ״פנימה״ ידידי שלמה דברת על היוזמה והמנהיגות. אני סבור שאתם צודקים בטענתכם לפיה לחלק הארי של החברה הישראלית, למרכז של הפיצה – כפי שהגדירה אותו בחיוניות במבי שלג ז״ל – יש שפה משותפת. שפה של ממלכתיות, שפה של מסורת ישראל, שפה של ישראל היהודית והדמוקרטית. שפה של חיבורים. העיסוק החשוב שלכם בממלכתיות, במסורתיות, ובמה שביניהן, הוא בעיניי אחד מנושאי הליבה שלנו כחברה וכמדינה. כל גוף, כל מוסד, כל מכון, תנועה וארגון – שעוסקים בנושאים האלה בהעמקה ובשאר רוח, הם נכס של ממש עבור מדינת ישראל. אני מבקש גם לברך באופן אישי אתכם – חבריי היקרים הרב שי פירון וארי שביט – על ספריכם החדשים, שמהווים תוספת חשובה לארון הספרים הישראלי שלנו.

על רקע זיכרון חורבן הבית, ועל רקע השנאה שהובילה לו, בחרנו להעמיד במרכז הערב שני מושגים: מסורתיות וממלכתיות, ולהם אני מבקש להקדיש עתה את עיקר דבריי. האם קיימת סתירה בין המושגים הללו? האם הם משלימים זה את זה? ובכן, אני מאמין שממלכתיות ומסורתיות יכולות וצריכות לדור בכפיפה אחת, ובמדינה כמו שלנו על אחת כמה וכמה. שהרי שתיהן עוסקות במכנה המשותף הרחב. שתיהן עוסקות במה שמחבר אותנו ולא במה שמבדיל בינינו. שתיהן עוסקות באחריות, ברגישות, במתינות, שתיהן מתמקדות בגשרים ולא בשסעים. אסור לנו לשכוח, המסורתיות אינה אחת, להיפך – היא פסיפס שלם. הגיוון התרבותי והעדתי שמאפיין את החברה הישראלית, נשען על זיקה ישירה למסורת, או יותר נכון – למסורות, שבמידה רבה שואבות כולן ממעיין חיים אחד. אבל כל המסורות האלה יכולות וחייבות להתקיים זו לצד זו, והגיוון שקיים בהן וביניהן לא רק שאינו פוגע ביכולת שלנו לחתור לממלכתיות, אלא דווקא מחזק אותה.

ובאשר לממלכתיות: ממלכתיות היא היכולת שלנו – שהיא למעשה החובה שלנו – לקיים כאן מדינה וחברה היודעת לחבר ולאחד את מרכיביה חרף שונותם – ובזכות שונותם. בניגוד למה שטוענים לפעמים, ממלכתיות אינה נבנית על בסיס טשטוש העבר, או על מחיקת ההנכחה הראויה והחשובה של הייחוד העדתי, הדתי והתרבותי של מרכיבי החברה. והיום, חברות וחברים, אנו זקוקים לממלכתיות אפילו יותר מאשר בעבר. ממלכתיות שרואה את הצרכים המשותפים, ממלכתיות שמעצימה את ה"ביחד" שלנו, ממלכתיות שמאפשרת לנו לייצר סדרי עדיפות לאומיים ומשותפים, ממלכתיות שמכתיבה את התנהלותנו – יחד, עם ואל מול המדינה ומוסדותיה.

הממלכתיות שאנו זקוקים לה היום – ממש כמו המסורתיות – נשענת על חיזוק המכנה המשותף שלנו, זה אשר גם במציאות רב-גונית ורב-תרבותית, מטפח את הסולידריות שלנו, ומחזק את החוסן ואת הלכידות שלנו. הדגשתי זאת לאחרונה בטקס האזכרה בחלקת קברו של דוד בן גוריון – אבי הממלכתיות הישראלית. שם טענתי, ואני שב וטוען, שהממלכתיות בעיקרה היא שני זוגות משקפיים: באחד אנו רואים את המדינה בראי אזרחיה על גווניהם ומסורותיהם. ובשני אנו רואים את האזרחים בראי מדינת ישראל. המדינה היא שלנו, והשייכות הזאת הופכת אותנו למי שאנו.

הרי ייחודה של הממלכתיות הוא בכך שהיא מלמדת אותנו לא רק איך להסכים, אלא גם איך להתווכח, איך לבקר בצורה הגונה ובונה; באופן שלא מחריב אותנו ושורף את הגשרים בינינו, אלא מניח תשתיות לשותפות עתידית גם עם מי שחולק עלי, על בסיס ההבנה שאנחנו חלק מסיפור אחד ענק ששמו ישראל. אני מאחל לכולנו כאן לימוד ועיון פוריים ומלאי מחשבה; מחשבה על עברנו, ולא פחות מכך מחשבה על עתידנו המשותף, בארץ הטובה הזאת.

תודה לכולכם, היו ברוכים.