דברי הנשיא בפתיחת פסטיבל המחזאות הישראלי

"ועוד פעם נוכחנו עד כמה נזקק הקהל היפואי לתיאטרון".

באלה המילים נפתחה ביקורת התיאטרון בעמוד 3 של עיתון "החרות", ביום רביעי, ה-24 בנובמבר, 1909 השנה בה נולדה תל אביב. הביקורת שעסקה במחזה "הקמצן", מאת מולייר, הייתה נוקבת, בוודאי בכל מה שנוגע לשחקני המשנה.

משפט ייחודי הוקדש לשחקן ששיחק את 'לָה פְלֶש' – הלא הוא משרתו של קְלֶיאָנט: "מר אמבש", כך נאמר,  "לא יכול להראות נפלאות בתפקידו זה".

אני מתכבד לפתוח היום את פסטיבל המחזאות הישראלי, לא רק כנשיא המדינה, אלא גם – ובעיקר –  כנכדו של מר אמבש. שמחה אמב״ש – אביה של אמי אורה, שתיבדל לחיים ארוכים – יליד נווה צדק, אגב – ראשי תיבות ״אני מאמין באמונה שלמה״. שחקן גדול הוא לא היה, אז הלך לעשות כסף וגורש מצריימה…

את אותה כתבה, את אותה ביקורת, חתם המחבר בקריאה, ואני מצטט: "נייחל, כי כאשר יהיה לנו תיאטרון עברי, בעגלא ובזמן קריב, כל החסרונות הללו יעברו לנחלת העבר". הוא ודאי לא ידע כי באותה העת ממש, בביאליסטוק, נזרעו הזרעים הראשונים, שינבטו כעבור כמעט עשור בקומה השניה של בית הכנסת במוסקבה, ויצמיחו את המוסד המפואר שהפך ברבות הימים לתיאטרון הלאומי "הבימה".

מיכל ואני שמחים מאוד להיות איתכם כאן, באכסניה המכובדת הזו, בתיאטרון הלאומי שלנו, ולשוב ולהדגיש שעצם קיומה של אמנות ותרבות ישראלית חיה ובועטת עשירה, אמיצה, ופורצת דרך, נחוץ לנו, כחברה אנושית וכאומה, כמו אוויר לנשימה. זה חלק הכרחי מהחוסן הלאומי שלנו!

חנוך לוין זיכרו לברכה, מגדולי המחזאים שחיו בינינו, כתב במחזה ״הנשים האבודות מטרויה״ את השורות הבאות: ״איננו יכולים לשנות עובדות. נשארו לנו המילים לשחק בהן״.
ואומנם, מהי אמנות המחזאות אם לא היכולת לשחק במילים, לעצב באמצעותן מציאות, ליצור דמויות וגיבורים יש מאין ,לרגש, לשמח, להעציב, להכעיס.

זוהי מחזאות במיטבה  -זאת אשר משקפת לחברה את עצמה בנקודה בה הזמן קופא, ואשר שורותיה ומילותיה מלוות אותך גם כאשר האור עולה, התשואות נשמעות, והמסך יורד.
בכישרונו הנדיר נמנה חנוך לוין על אותם מחזאים שיצירתם טלטלה את צופיה, אבל גם כיום, שנים לאחר לכתו, אנחנו נהנים ממעיין שופע של יצירתיות ומקוריות – פרי עטם של מחזאים ותיקים וצעירים כאחד.

ליצירה הישראלית המקורית יש עבר מרשים ומפואר, אך לא פחות מכך – צפוי לה גם עתיד מבטיח. החיבור הזה  שבין עבר, הווה ועתיד – של ניסים אלוני ועדנה מזי"א, סלמאן נָאטוּר ואתגר קרת, גיתית פישר והילל מיטלפונקט ועוד ועוד חיבור המשתקף במידה רבה גם על בימת התיאטרון, הוא חלק מסוד ייחודו של התיאטרון הישראלי.
משך תקופה ארוכה ,ארוכה מדי, נעדרה היצירתיות הזאת מחיינו ,וזאת בשל מגיפת הקורונה והמחיר הכבד שגבתה מעולם התרבות הישראלי. כמה טוב שאנחנו מצליחים ,אף שהנגיף עודנו חלק מחיינו, לחזור וליהנות מתרבות ישראלית בכלל, ומתיאטרון מקורי משובח בפרט.

בסיום דבריי אני מבקש להודות לכל העוסקים במלאכת המופת הזאת, כל אחד בדרכו הברוכה והחשובה – לשר התרבות והספורט, ידידי חילי טרופר, לראש עיריית תל-אביב יפו, ידידי רון חולדאי, למנכ"ל תיאטרון הבימה, ידידי נועם סמל על תרומתו העצומה לתרבות בישראל, ליושבת ראש אגודת הידידים, עוה"ד ציפי רובין.

לכם ,הכותבים, היוצרים, הבמאים ,השחקנים והשחקניות, על הניחוח המיוחד שאתם מוסיפים לחיינו, על שעות של הנאה, מחשבה וקורת רוח.
תודה מיוחדת גם לכם, הפועלים ופועלות מאחורי הקלעים: בהלבשה, באיפור, בתפאורה, בתאורה, ובהפקה בכלל.
אתם הגב האמיתי של עולם התאטרון הישראלי .אני בטוח כי ההצגה ״עוד חוזר הניגון״, אשר פותחת הערב את הפסטיבל, תהיה הזדמנות לא רק להיווכח בכישרונו האדיר והחד-פעמי של נתן אלתרמן, אלא גם להתרשם מהפרשנות העכשווית שניתנה לדמותו בידי המחזאי מוטי לרנר, והבמאי משה קפטן שגם אמון על ניהולו האמנותי של הפסטיבל הנפלא הזה, וכמובן צוות השחקניות והשחקנים.
צפייה מהנה – ובהצלחה לכולכם!