דברי הנשיא בתפילה המרכזית לרגל חג הסיגד

אני שמח מאד להיות אתכם כאן באירוע המרגש הזה. מלקם יסגיד בעל יהנלצ'הו (חג סיגד שמח לכולנו-לכולכם). חג הסיגד אשר אנו מציינים היום הוא בעיניי חג של ניצחון. חג לאומי שמחדש את הברית של שיבת ציון, ומבטא במידה רבה את הגשמתו של חלום גדול. במשך שנים ארוכות עמדו במרכזו של החג הזה, כידוע, הגעגועים העזים לארץ ישראל – ובראש ובראשונה לציון – היא ירוסלם! והנה זכיתם – וזכינו אנחנו יחד איתכם – לציין את החג הזה יחד, כאן בירושלים. הנוף המרגש הזה שלנגד עינינו, של בירת הנצח של העם היהודי, מוכיח יותר מכל שהכמיהה והתפילה – היו למציאות. שהשאיפה להתאחד בשנה הבאה בירושלים עם הקרובים והאהובים – היא עתה עובדה קיימת. ולכן החג הזה משקף בראייתי ניצחון חשוב וסגירת מעגל של ממש.

אך חג הסיגד הוא לא רק מועד המבטא הישג גדול – אלא גם הזדמנות מסורתית לחשבון נפש קהילתי, חברתי ולאומי. זוהי הזדמנות טובה לכולנו להפוך את המועד הזה לחג של סובלנות, של הכלה, של ״ואהבת לרעך כמוך״.

השנה עומד החג, במידה רבה, בסימן ציון העליות הגדולות מאתיופיה, ובעיקר ציון שלושים שנים למבצע שלמה. היום, כשאנו מציינים עשרות שנים שחלפו מאז התגייסה מדינת ישראל להעלאתם ארצה של יהודי אתיופיה שהיו בדרכם ארצה. זו גם הזדמנות לחדד עובדה חשובה: סיפור עלייתם של בני העדה האתיופית לישראל הוא לא סיפור פאסיבי אלא סיפור של גבורה ושל העפלה. בני העדה האתיופית לא המתינו, אלא קמו ולקחו את היוזמה לידיהם. הם לא רק חלמו וכמהו להגיע ארצה – הם גם התחילו בפועל במסע לכאן. וכמה טוב שמדינת ישראל ידעה אף היא לפעול מצידה באופן נחוש – להעלאת בניה ובנותיה של המולדת.

זהו לא סוד שהחיבור האישי והמשפחתי שלי אליכם הוא עמוק ורב-שנים. זהו לא סוד שבליבי ובלב רעייתי מיכל שמור מקום חם לליווי הקליטה של בני העדה בישראל ולהעצמתם בחברה. השורשים שלי והמחויבות העמוקה לכם, בני העדה, שזורים אלו באלו. כבר לפני כמעט 70 שנה קבע הרב הראשי לישראל, הרב יצחק אייזיק הלוי הרצוג, סבי זכרו לברכה, כי יש להעלות ארצה את יהודי אתיופיה. כאשר הובאו 14 אלף עולים חדשים מאתיופיה במסגרת מבצע שלמה, לא ידע אבי – הנשיא השישי של מדינת ישראל – חיים הרצוג זכרו לברכה, את נפשו מרוב התרגשות. בהמשך הוא גם ליווה מקרוב את תהליך קליטתם בארץ של בני העדה.

גם אני זכיתי, בתפקידיי הציבוריים השונים – ובמיוחד כיו"ר הסוכנות היהודית – להיות שותף הן למאמצי העלייה מאתיופיה והן להליכי הקליטה בארץ של בני העדה. אני זוכר את הרגעים הללו – רגעי קבלת העלייה – אולי כמרגשים ביותר בהם נכחתי. רגעים של התעלות מטאפיזית של ממש. משהו שהוא מעבר לכל היגיון של זמן ומרחב. וכן, ראיתי מקרוב גם את הקשיים. עמדתי באופן בלתי-אמצעי על החסמים, וזיהיתי גם את הטעויות שכולנו עשינו ועודנו עושים. החג הזה הוא גם הזדמנות טובה לבחון את עצמנו, כפרטים וכחברה, בכל הנוגע לדרך שעשינו עד כה בקליטתם של בני העדה בישראל. משימתנו הלאומית לקליטתם המיטבית של יוצאי אתיופיה בארצם לא תמה. זו לא רק חובה – זו זכות עצומה, בגלל שכולנו רואים את התרומה האדירה של העולים מאתיופיה בכל מקום בו אנו מתבוננים. אנחנו רואים את נתוני ההשכלה הגבוהה העולים, את היקף הקצינים ומגוון התפקידים והיחידות המובחרות בהן משרתים בני העדה בצה"ל, וגם את הבולטות ההולכת וגוברת של עולים מאתיופיה וצאצאיהם בתפקידים ציבוריים בישראל.

העוצמה והיכולות שאותם מפגינים הישראלים העולים מאתיופיה בהשתלבות ובבניין החברה והמדינה, היא מודל ומופת עבור כולנו. היא זו שהופכת את מדינת ישראל למה שהיא. ולצד זאת – נותרה לנו עוד כברת דרך וחשוב כי נצעד בה יחד.

כיסופי העבר הם במידה רבה בסיס ביום הקדוש הזה, אך חשוב שלא נזניח לרגע את כיסופי העתיד. בשעה שאנו מזכירים את הכמיהה ההיסטורית לירושלים הבנויה, עלינו גם להניח את התשתיות והיסודות לעתיד המשותף שלנו כאן – לבניין החברתי, האנושי והרוחני שלנו. המשימה הזו מוטלת על כתפי כולנו. לעם היהודי ולחברה הישראלית כולה יש הרבה מה ללמוד מהעושר ומהחיבור השורשי שהביאה עימה העלייה מאתיופיה, ללמוד בבחינת "תלמוד המביא לידי מעשה". והאחריות הזו מוטלת עלינו – כעם וכמדינה. לא לשכוח לרגע את השורשים שלנו, להיות גאים בהם, ולדאוג כל העת להצמחתם של פירות חדשים ומבורכים.

תודה רבה לכולכם – וחג שמח!