דברי הספד לאופיר ליבשטיין ראש מועצת "שער הנגב"

אופיר היקר והאהוב; אני עומד כאן בשם עם שלם. הלב של כולנו מסרב להאמין שאנחנו מלווים אותך היום למנוחתך האחרונה – מנוחת גיבורים.

רק לפני חודשים ספורים שמחתי כל כך להקליט לך מבית הנשיא ברכה ליום הולדתך ה-50, להגיד לך כמה אני אוהב אותך, כמה אני מעריך אותך. האדם התוסס, הנמרץ, החי כל כך – איך אפשר להשלים עם הגדיעה האכזרית הזאת של תנופת חייך, בידי מפלצות אדם מתועבות – בעודך מגן בגופך ממש על המשפחה, על הקהילה, על הקיבוץ, המועצה והמדינה שאהבת בכל ליבך.

"נאנקות חלל, בכי עוללים, קול תחנוני-נשים; שברי כלים, קרעי בגד, כתמי-דם ברפש; קול הקוראים: 'הכום, שחטום!' – מחריד לב ונפש"

כעבור למעלה ממאה שנים מהעת בה נכתבו – מילותיו אלה של שאול טשרניחובסקי צפו ועלו לנגד עינינו שוב ושוב בשבוע האחרון, והכו בעומק הנפש; למראה הטבח והרציחות המזעזעות, חילול הגופות, האונס, הנפילה בשבי האויב.

האבל על חללי העוטף – קשישים ותינוקות, נשים וגברים – הוא לא רק אבל משפחתי, קהילתי או אזורי; הוא אבל לאומי.

אהוביי – אחיותי ואחיי – אני מגיע לכאן מפגישה אישית עם נשיא ארצות הברית ג'ו ביידן. הבעת תמיכה נדירה ומיוחדת של מנהיג המעצמה החזקה בתבל.

סיפרתי לו בשיחותינו שוב ושוב על אופיר, על כפר עזה והיישובים שנשרפו, על הגבורה ותעצומות הנפש, על החורבן, על התקווה ועל הצמיחה שעוד תבוא. אמרתי לו שמדינה שלמה לא תשכח היום הארור ההוא – שמחת תורה, שבת, ה-7 באוקטובר.

אני זוכר את הבוקר הנורא שכבר ברור שכולם מותקפים בעוטף ואני רק מחכה שאופיר יעלה לשידור, יגיד משהו, ירגיע, יעדכן, ידווח.

שש וחצי, שבע, שמונה, תשע, הדקות והשעות נוקפות ואני אומר למיכל שוב ושוב – "אופיר לא מדבר, זה סימן רע. זה סימן רע מאד". כי ברגעים האלה, הקשים – עיני כולם תמיד היו נשואות לאופיר. שינהיג, שיידע מה לעשות, שיגן ויגונן, שידאג לכולם.

תמיד היה לי ברור שאופיר הוא חבר מיוחד ונדיר. כבר כשהכרנו ונפשותינו נקשרו, לפני יותר משני עשורים, היה ברור שחבל הארץ היפה כל כך של צפון מערב הנגב – שער הנגב – הוא חלק בלתי נפרד ממנו. אצלי, כמו אצל רבים, אני מניח, הוא שמור ברשימת אנשי הקשר תחת השם: "אופיר מכפר עזה".

אופיר היה כל מה שאפשר לדמיין ולצפות ממנהיג: הוא אהב את הציבור ושירת אותו בנאמנות. הוא דאג, הוא היה רגיש, יזם, מתמיד, מוביל, פעלתן, עקשן לא קטן, אבל בעיקר, כאמור – הוא אהב – את משפחתו, קהילתו ושכניו.

השליחות הציבורית של אופיר התנהלה בארבע רמות של אהבה, ובכולן הוא היה מודל לחיקוי: ראשית – הקיבוץ. אופיר היה כפר עזה וכפר עזה היה אופיר.

הרמה השנייה היתה המועצה כמובן – מפעל החיים שלו. אנשים לא מבינים כמה זה קשה וכמה זה מדהים שלאדם אחד תהיה השפעה כל כך משמעותית על חבל ארץ שלם. אופיר היה כזה. ונוף מולדתו הפך לתבנית האדם – אופיר.

דוגמה אחת מני רבות היא פסטיבל "דרום אדום", המיזם המופלא, ה"בייבי" שלו ושלך, ורד היקרה, שהפך למסורת מלאת תקווה ומרחיבת לב, אשר תישאר כאנדרטת נצח לזכרו של אופיר.

רמת ההנהגה הבאה, רמת האהבה הבאה – הייתה אהבת המדינה. אני ממש זוכר את הגאווה וההתרגשות של אופיר האבא, כשאתה – אורי – הגעת עם בני כיתתך לביקור במשכן נשיאי ישראל. הוא היה ישראלי שורשי, שהחיבור בין הארץ, העם והמדינה היה אצלו ממש בלתי ניתן לפירוק.

והרמה האחרונה – אהבת העם היהודי. כיו"ר "הבונים-דרור", אבל ממש לא רק שם – אופיר הוכיח פעם אחר פעם שבגופו מפעמת תודעה של עם, של אומה נצחית; בעשייה ציונית, בעלייה, בחינוך – אין כמעט תחום שבו הוא לא פעל למען העם שלנו.

אופיר היה מנהיג ודמות מופת בכל הרמות האלה. אופיר חי בעד ארצנו, והוא מת בעד ארצנו.

ורד האהובה, אביב, עידן ואורי האהובים, משפחתו של אופיר -אנחנו כואבים אתכם ומחבקים אתכם. על אופיר, על הסבתא והאמא – בלהה, ועל נטע, אחיינה של ורד – שנרצחו בידי זדים. אנו דואגים ונושאים מכאן תפילה תמידית לשלומו ולחזרתו של ניצן.

ורד – אני חייב לומר לך: אי אפשר לתאר במילים את הגבורה שלך, את תעצומות הנפש ועוז הרוח שלך. עוד בהיותכם מכותרים בידי מפלצות טרף אכזריות, וגם בימים אלה – את, והמשפחה, והקיבוץ – אתם פשוט מדהימים. כולנו נפעמים ממך ומכם.

לכם, ולכל משפחת כפר עזה, שער הנגב, והעוטף כולו ולעם כולו אני מבקש לומר: מיכל ואני מחבקים אתכם בשם העם כולו. אין מילים שיוכלו לנחם על האסון הזה. אין מילים שיוכלו לתפוס את התופת, את חלום הבלהות שעבר ועובר עליכם בימים האחרונים.

כל כך הרבה נשים ואנשים מופלאים נלקחו מעמנו בטרם עת. אבל גם בעומק התהום יש תקווה – העם נותן תקווה, אתם נותנים תקווה. בזכותכם אנחנו ננצח. בזכותכם העוטף יפרח. כמו שכתב אלתרמן בשירו: "סופות לרוב תהמנה ותסערנה, אך מחדש כלניות תבערנה".

את התכניות והחלומות השאפתניים של אופיר, הוא כבר לא יזכה להשלים – אבל אנחנו, אנחנו נלך בדרכו, וזה יהיה ניצחוננו הגדול מכל. אנחנו נשוב ונקים את מה שנשרף, אנחנו נשקם ונבנה את מה שנחרב, נצמח מהאפר כעוף החול, והכלניות תפרחנה שוב!

נזכור אותך אופיר לעד, בלב האומה ובליבנו, ומורשתך – מורשת הצמיחה, הפיתוח, התקווה – תהא לנו למגדלור. נחבק את משפחתך ונחזק אותה. תהא נשמתך הברוכה צרורה בצרור החיים.