דברי נשיא ביום עיון בנושא חנינות

"בקראי – ענני אלהי צדקי; בצר – הרחבת לי; חנני – ושמע תפילתי", כך פונה, בנימה אישית, נעים זמירות ישראל, דוד המלך, בבקשת חנינה, בתחינה לה'. אלא שלא תמיד, פונה דוד בבקשה אישית. במקום אחר בספר תהילים, בקשת הסליחה והחנינה של דוד, מנוסחת בלשון רבים: "חננו ה' חננו, כי רב שבענו בוז". לחנינה היבטים שונים ופנים רבות, בהם הלקוחים מעולמו של היחיד, ובהם הנוגעים לציבור, לרבים, ולכל אחד מהם מאפיינים משלו. חנינת היחיד, החנינה האישית, היא מעשה של חסד ורחמים, פעולה לפנים משורת הדין, כלפי אדם שביצע עבירה. היא אינדיבידואלית, ומשפיעה על האדם הספציפי שלו היא מוענקת. אך לחנינה, כאמור, פנים נוספות ובהן חנינות שאינן מכוונות, דווקא, כלפי אדם מסוים. חנינה כזאת ניתן לכנות – חנינה רוחבית. חנינה המקבלת את הצדקתה בטיעון, שאף שהמעשה הנידון הוא פלילי – מטעמים שונים המבטאים תפיסה ערכית, נמצא מקום לחנינה.

כאשר הכריזה הכנסת בשנת תשכ"ז לאחר מלחמת ששת הימים, על חנינה כללית, נימק זאת שר המשפטים באמירה חברתית לאומית: "העם שניצל מסכנת השמד וזכה לניצחון רוצה שגם הנמצאים בשולי החברה ייקרא להם דרור". ואילו כאשר דובר על חוק הפסקת הליכים ומחיקת רישומים בעניין תכנית ההתנתקות, חוק שתמכתי בו, כחבר כנסת, הנימוק היה כי: "רובצת לפתחה של החברה הישראלית משימה לאומית כבירה ודחופה לעשות לריפויו של השבר".

ברשותכם, אני רוצה להצביע על נימוק נוסף לחנינה רוחבית: זמנים מיוחדים, רגעי חג ומועד. מידי שנה, אנו עומדים בתפילת נעילה, ומבקשים: "אל נורא עלילה, המצא לנו מחילה בשעת הנעילה". בסיומה של התפילה, אנחנו תוקעים בשופר, וקוראים: "לשנה הבאה בירושלים הבנויה". הרגעים הללו כל כך מוכרים לנו, כל כך טבעיים לנו, עד שאנו שוכחים לשאול: כיצד הגיע ה'שופר' לתפילת נעילה? תקיעת השופר הרי שייכת לראש השנה – "יום תרועה"; כיצד אם כן השתלבה תקיעת השופר, בתפילת הנעילה של יום הכיפורים? התשובה נעוצה ב'שנת היובל'.

פעם בחמישים שנה מצווה התורה לתקוע בשופר ביום הכיפורים, כנאמר בספר ויקרא: "ביום הכיפורים תעבירו שופר בכל ארצכם וקדשתם, את שנת החמישים שנה, וקראתם דרור בארץ, לכל-יושביה; יובל היא, תהיה לכם". הנה כי כן, במסורת היהודית, שנת היובל הייתה שנת חנינה כללית. ותקיעת השופר, במוצאי יום הכיפורים, מקורה באותה תקיעה עתיקה, תקיעת הדרור, המכריזה: חנינה.

זמנים מיוחדים, חגים, מועדים, ימי אבל וזיכרון, מהווים עבורנו נקודות ציון. הם יוצרים את התודעה שלנו, כיחידים, וכאומה; וראוי שיבואו לידי ביטוי, בצורה לאומית, במבט על, שהוא עמוק ורחב יותר, ממה שבא לידי ביטוי במשפט. חנינה לרגל מאורע לאומי מיוחד היא מסורת מוכרת בחברות רבות וגם בישראל. חנינות ניתנו על ידי נשיאי המדינה לרגל חגיגות ה-30 למדינת ישראל, 15 שנים לשחרור ירושלים, יובל להקמת המדינה, שנת ה-70 למדינת ישראל, ועוד.

 גם אני מבקש לקחת חלק במסורת הזו, להעלות על נס את הערכים החשובים לנו, ולראות בשנת השבעים וחמש למדינת ישראל, הזדמנות להושיט יד ארוכה ותומכת הזדמנות לעצור, להתבונן ולראות את מי, שאולי, איננו רואים מספיק בעת שגרה. להשיב אל תוך הקולקטיב שלנו, גם את מי שיצא ממנו ועמל, ופסע במסע מפרך, ועשה תיקון אמיתי ובונה. הם ראויות וראויים לכך כיחידים, אבל מעבר לזה, אנו זקוקים לכך כחברה.

חברה צודקת נושאת באחריות גם למי שנמצאים בשוליה, למי שמעדו ונמצאו ראויים לעונש, וכעת, ובכפוף כמובן לתנאים הכרחיים ומחייבים, זכאים לרחמים ולחמלה; לדלת פתוחה.

לכן, בתיאום עם ידידי שר המשפטים, ולרגל תאריך ייחודי ומרגש: חגיגות 75 שנות עצמאות למדינת ישראל, אני מכריז על מדיניות חנינות מיוחדת. במסגרת המדיניות יינתן משקל מיוחד לנסיבות אישיות ומשפחתיות ותהליכי שיקום של מבקשי חנינה בני 75 ומעלה – אוכלוסייה שהייתה שותפה לעיצוב פניה של המדינה; וכן של בגירים צעירים – דור העתיד שלנו, שביצעו עבירות פליליות בהיותם קטינים, עשו תיקון, עלו על דרך הישר ומנהלים אורח חיים נורמטיבי ותורם לחברה. כפי שנהגתי בעבר, הן ב"מתווה חנינות החיילים", והן ב"מתווה חנינות הסמים הקלים" – ביוזמתך שר המשפטים ידידי גדעון סער שזו הזדמנות נוספת לברך אותך על היוזמה החשובה הזו, גם החנינה לבגירים צעירים מטרתה לחזק ולהעצים את אלה שעברו תהליך שיקום, ועשו תיקון, על מנת להסיר חסמים העומדים בפניהם, כך שיוכלו לצמוח ולהתפתח תעסוקתית, להשתלב בחברה ולתרום לה.

בנוסף, מאז הקמתה נאבקת מדינת ישראל על קיומה ומתמודדת עם אתגרים ביטחוניים שונים המאיימים לפגוע בה ובאזרחיה. לקראת שנת ה–75 למדינה, אני מבקש לבטא את הערכתה של המדינה למי ששילמו בשלמות גופם ונפשם כדי להגן עליה, ולמי שתרמו תרומה ייחודית לביטחונה. לפיכך, במסגרת המדיניות לרגל שנת ה–75 למדינה, בכוונתי לנקוט גישה מקילה ביחס לבקשות חנינה של נכי צה"ל ומערכות הביטחון ובכללם נפגעי נפש והלומי קרב, ולמי שתרמו תרומה משמעותית לביטחון המדינה.

אני מבקש בהזדמנות הזאת להודות מעומק הלב, בשם מדינת ישראל ובשם העם בישראל, לכל מי שעוסקות ועוסקים במלאכה החשובה והרגישה הזאת. לידידי שר המשפטים וסגן ראש הממשלה גדעון סער, למחלקת החנינות של משרד המשפטים בראשות המנהלות היוצאות נוחי פוליטיס ויעל קוטיק ולמנהלת הנכנסת לימור גולדנברג-חדד; לפרקליטות הצבאית בראשות הפצ"רית יפעת תומר-ירושלמי וסגנה – אייל טולדנו, לקצין חינוך ראשי אופיר לויוס ולאנשיו, ולכל האמונות והאמונים על נושא החנינות במשרד הביטחון; לפרקליטות המדינה, לשירות בתי הסוהר, לוועדות השחרורים המיוחדות, למרכז לגביית קנסות, לשירות המבחן על כל אלה – מדרגי ההנהלה ועד הדרגים הביצועיים – תבוא הברכה.

אני מבקש להודות במיוחד ללשכה המשפטית של בית הנשיא, בהנהגת היועצת המשפטית אודית קורינאלדי-סירקיס וסגנה – עו"ד ג'מאל קדרי, על העשייה המסורה והמקצועית. זו גם הזדמנות מבורכת להודות לך – אודית – באופן אישי, על שנים רבות שבהן פעלת במקצועיות אינסופית, ברגישות, בתחושת שליחות עצומה, כיועצת המשפטית לשלושה מנשיאי ישראל. תבונתך, עצותייך, עולם הערכים המשתקף בכל פעולה והמלצה שנתת -לכל אלה הייתה תרומה כבירה למדינת ישראל ולמוסד הנשיאות. עוד תגיע העת לפרידות רשמיות, אבל גם על הכנס הזה – שהפך ביוזמתך למסורת כה מבורכת – אני מודה לך היום.

אני מאמין, שככל שנדע לבקש סליחה וגם לסלוח, לתקן ולעודד שיקום, לבקש חנינה ולהעניק אותה, נחזק את המיתרים הקושרים ביננו, כך נהיה חברה טובה יותר ובריאה יותר. ומי ייתן ובזכות ה-יחד שלנו נכתב ונחתם "אנחנו, וכל עמך בית ישראל לחיים טובים ולשלום". גמר חתימה טובה לכולכם!