נשיא המדינה אירח לראשונה בבית הנשיא אירוע לציון יום המודעות לחטיפת ילדי תימן, המזרח והבלקן

היום, יום שלישי, 21 ביוני, כ״ב בסיוון, אירח נשיא המדינה יצחק הרצוג, בפעם הראשונה, אירוע לציון יום המודעות לפרשת היעלמותם של ילדי תימן, המזרח והבלקן בבית הנשיא.

באירוע השתתפו משפחות שיקיריהן נעלמו, עמותות המלוות את המשפחות ועוסקות בפרשה וחברי כנסת מכהנים וכאלה שכיהנו בעבר, הפועלים בנושא באמצעות קידום חקיקה בכנסת.

במהלך האירוע, הוצג קטע מההצגה ״גלבי״ העוסקת בפרשת ילדי תימן, עדויות של משפחות שיקיריהן נעלמו וביצוע של הזמר שי צברי לשיר ״עליי הדממה״ והשיר ״צלצולי פעמונים.״

יונה זהבי, בת 87, עלתה מצנעא, שיתפה את סיפורה על בנה שנעלם מיד לאחר הלידה: "הייתה לי לידה קשה מאוד. פחדנו באותה תקופה. אחרי שהתינוק נולד, רציתי להאכיל אותו. האחות לא נתנה לי, לקחה אותו ממני ואני נתתי לה חלב. לא נתנו לי להיות בקשר איתו. כשרצינו לקחת אותו הביתה, לא נתנו לנו, אמרו לנו שהוא עוד צריך להתחזק. אנחנו חזרנו הביתה ולאחר יומיים אמרו לנו שהילד מת. יותר מאוחר, אחרי 25 שנים, ניגשתי לארכיון של בית חולים מאיר וניסיתי למצוא אותו. לא חזרו אליי ולא קיבלתי מענה. עד שניסיתי שוב ושוב, ונאמר לי שלא מוצאים את התיקים כבר 25 שנים. אני כל הזמן במרדף, אני כל הזמן מחכה. אני מחכה בתחנת האוטובוס, אולי מישהו יעבור ואני אזהה אותו, אולי זה הילד שלי. אבל זה כבר לא קרה."

בבר וענונו, שיתף את סיפורו על אחותו אילנה, שנעלמה בשנת 1958: "אחותי אילנה נלקחה כאשר היא הייתה בת חמישה חודשים. אמא שלי לקחה אותה לבית חולים, במשך 15 ימים אחותי הייתה שם ואמא שלי צמודה אליה, כאשר אחותי כבר בריאה לחלוטין. הרופאים לא נתנו לאמא שלי לקחת אותה. בסיום יום בו אמא שלי שיחקה עם אחותי בבית החולים, הגיע שליח מבית החולים אלינו הביתה, ואמר לאמא שלי שאילנה מתה. לפני 7 שנים, פתחנו את הדו"ח וראינו שהיה כתוב שהיא מתה מהזנחה. כל השנים זה רדף את אמא שלי, שהייתה אמא ל-9 ילדים והעניקה לנו כל כך הרבה חום ואהבה. אמא שלי, שנפטרה לפני שנה, חיכתה 64 שנים. היא התפללה שהיא תספיק לראות את הילדה לפני שהיא תלך לעולמה, אבל היא לא הספיקה."

יהודית קרווה, שיתפה על בנה שנעלם בגיל שנה ושמונה חודשים: "עלינו בעליה הגדולה, במרבד הקסמים. הוא היה הבן הבכור שלי, בריא לגמרי. הוא היה מנוזל ולקחתי אותו לרופא משפחה. שם מיד אמרו לי לקחת אותו לבית חולים. בבית חולים לא נתנו לנו תשובות, שלחו אותנו הביתה. פחדנו מאוד. למחרת הלכנו שוב לבית החולים, ואמרו לנו שאין ילד. לא הבנתי איך, לא הודיעו לנו כלום, לא אמרו לנו כלום."

מצורפים דברי הנשיא במלואם:

״בליבה של החברה הישראלית, פעור פצע שותת-דם ומכאיב, מתסכל ומייסר מאין כמותו. סימני השאלה הרבים, המלווים את הפצע הפתוח הזה, מוסיפים להעמיק את הכאב, גם בחלוף עשרות שנים. זהו פצע של פרשה חמורה ומטרידה, שהעיסוק בה מלווה אותי, כאיש ציבור מזה שנים רבות.

פרשת היעלמותם של פעוטות מקרב משפחות עולי תימן, המזרח והבלקן – היא מהאירועים הקשים והכואבים שחוותה החברה הישראלית.

נסו לדמיין את המחזה המבעית: את האם הניגשת לעריסת תינוקה הרך, ומגלה לתדהמתה כי היא ריקה. שמודיעים לה שהוא מת בלילה ונקבר כבר, והיא שבורת לב ומבולבלת ואין לה למי לפנות, ואין לה מנחם. דמיינו את חייהם של ילדים וילדות, שכבר התבגרו עם השנים, אשר גדלים כל העת בצל הגעגוע אל האח, אל האחות, שהיו ונעלמו כאילו בלעה אותם האדמה.

מיכל ואני מכירים משפחות שהתמודדו לא רק עם חבלי הקליטה הקשים בארץ, אלא גם עם הטרגדיה הנוראה בה פעוטות יקרים נעלמו, ושמועות שונות אופפות את גורלם. משפחות שלמות שהפצע נותר עימן גם כעבור עשרות שנים.

בהקשר הזה אני ממליץ לכל מי שטרם עשה זאת – לקרוא את ספרו של ד"ר נתן שיפריס שיצא לאור ב- 2019: "ילדי הלך לאן", על פרשת ילדי תימן. ספר בן קרוב ל-1000 עמודים, שהשפיע עלי עמוקות.

מכובדי, הילדים והילדות של אז, נעלמו למשפחתם כלא היו והותירו חלל עמוק בלב יקיריהם. רובם המכריע של הוריהם, שחיו את חייהם בגעגוע שאין לו קץ, הלכו לעולמם בטרם באה התעלומה על פתרונה.

אחיהם ואחיותיהם, ולצידם בני משפחותיהם, חלק נמצאים כאן, נותרו לשאת את זעקתם. אך הם אינם לבדם. המעמד שמתקיים כאן היום, והצעת החוק הקורמת עור וגידים, שנדונה אתמול הם ביטוי חשוב למחויבות ולאחריות של כולנו, ושל מדינת ישראל בראש ובראשונה, להזכיר את הפרשה הכואבת, להכיר בה, לרדת לשורשיה ולסייע לבני המשפחות.

אני שמח על כך שיש מי שפועלים מתוך מחויבות עמוקה לחשיפת האמת בפרשה, ועושים כל שניתן על מנת שלא תרד מסדר היום. אני מבקש להביע הערכה ותודה לכן, חברת הכנסת קרן ברק וחברת הכנסת נעמה לזימי, על הפעילות הפרלמנטרית והציבורית שאתן מובילות בנושא החשוב הזה, וגם לך, חברת הכנסת לשעבר נורית קורן, על עשייתך החשובה בנושא, מזה שנים רבות, כולל בכהונתך בכנסת ישראל. תבורכו גם אתם, כל העוסקות והעוסקים במלאכה, אנשי ונשות עמותת עמר"ם, וכמובן כלל העמותות, הפעילות והפעילים, אשר פועלים זה שנים רבות למען העלאת המודעות לפרשה הכואבת, תוך עמידה לצידן של המשפחות.

קהל נכבד, ועדות בירור וחקירה, מכובדות ושונות – ציבוריות וממלכתיות – נתכנסו לאורך השנים על מנת לחקור ולרדת לעומקה של הפרשה הכואבת הזאת. החל מוועדת בהלול-מינקובסקי, דרך וועדת שלגי, וכלה בוועדת כהן, שהפכה לוועדת קדמי – אשר חקרה בעומק וביסודיות מאות רבות של תיקים ותלונות, ומסקנותיה ידועות לכולנו.

אינני עומד כאן כדי להתווכח עם מסקנותיהן. ועם זאת, ברור לי כי הפצע עודנו פתוח, וכי עלינו – על כולנו – להמשיך ולרדת לשורש הפרשה ולחקר האמת, ולעשות כל שביכולתנו על מנת לתת מזור; על מנת להביא לריפוי.

זאת הסיבה שבעטיה, כאשר כיהנתי כחבר הכנסת וכראש האופוזיציה, פעלתי עם רבים מכם, מתוך הבנה ברורה שאנו מחויבים לחקור לעומק את הפרשה, לפתוח את הארכיונים במלואם, להפוך כל אבן, ולנסות לדלות כל פרט בפרשה, לתעד ולהנציח אותה. היה לי ברור כי זהו המעט שביכולתנו לעשות למען המשפחות.

מכוח הגישה הזאת, הנחתי בזמנו על שולחן הכנסת הצעת חוק מפורטת, המנסה לעשות תיקון וצדק, בחקירתה, בריפויה ובהנצחתה, של הפרשה. אני מברך על היוזמה לקדם הצעת חוק דומה, שמבוססת בין היתר על הצעתי, ושמשמעותה אחריות, הכרה, ופעולה אמיתית, קונקרטית ועמוקה שתניח תשתיות לתהליך של ריפוי חברתי יסודי. בל יטעה איש: גם בקרב בני הדור השני והשלישי, הפצע הזה אינו מגליד. וגם אם אין בכוחי לקבוע מסמרות, ברור לי שהיו מערכות שהכשל בהן היה גדול, ושהיו בתוכן אנשים שכשלו ופעלו בין במזיד ובין

ברשלנות ובאטימות. אני מקווה שגם בחלוף עשרות בשנים תדענה מערכות אלה להביט בעובדות ביושר וללא משוא פנים ולהביאן בפני הציבור.

היו סמוכים ובטוחים ידידיי, כי כנשיא המדינה, וכמי שהפרשה הזאת מעסיקה אותו שנים רבות, אמשיך לסייע מקרוב, במחשבה ובמעשה, את הפרשה הכואבת הזאת; בניסיון, שכולנו שותפים לו, לברר, לחקור, ולמצוא מזור לנפשות הדואבות. תודה רבה לכם.״