נשיא המדינה נשא דברים בוועידת החינוך הלאומית ה-3 של מרכז ישיבות ואולפנות בני עקיבא ומקור ראשון

נשיא המדינה:

"בימים כאלה של "פוסט" מערכות בחירות ממושכות, כאשר הניכור בין אנשים ובין קבוצות מעמיק ומטריד, אנחנו רוצים ומצפים מהחינוך הממלכתי-דתי להיות מגדלור ומופת של ערכים וסובלנות, של הושטת יד לאחר, של זיהוי הכאב החברתי ומתן מזור ומרפא"

נשיא המדינה יצחק הרצוג נשא דברים היום, יום ראשון, ג' בכסלו, 7 בנובמבר, בוועידת החינוך הלאומית ה-3 של מרכז ישיבות ואולפנות בני עקיבא ומקור ראשון בבנייני האומה בירושלים. הוועידה עוסקת במגוון נושאים אקטואליים בתחום החינוך: סמכויות החינוך בשלטון המקומי, שילוב תלמידים עם מוגבלות במערכת החינוך, השפעת הקורונה על תלמידי ישראל ועוד.

הנשיא פתח את דבריו ואמר: "המונחים "משלח יד" ו"שליחות" אמנם דומים בשורש שלהם, אבל משמעותם שונה בתכלית. חלק מייחודו של המעשה החינוכי, זה המוטל על כתפיו של המורה, של המדריך, של המחנך, הוא בכך שהוא בין המקצועות הבודדים המשלבים בין השניים: גם שליחות, גם משלח-יד. מקצוע המטיל על העוסקים בו שליחות של ממש המהווה הזדמנות להשפיע ולעצב. מקצוע שהוא גם זכות גדולה. ואומנם, להיות מורה, להיות מחנך, פירושו, בראש ובראשונה, להנהיג. להוות דוגמה אישית לרבים, להעצים, לתמוך, ללוות,לראות איך לנגד עיניך מתחולל שינוי בחייו של תלמיד, כיצד משתנה עתידה של חניכה. ולכן, אני מברך על היוזמה לקיים את הוועידה הזאת המעמידה במרכז את המעשה החינוכי, ושמח להיות כאן איתכם היום."

הנשיא הוסיף: "הציונות הדתית היא מספינות הדגל החשובות ביותר של מדינת ישראל. קשה לי להאמין שיש מי שלא מכיר בכך כיום. כולנו רואים ומכירים עד כמה עזה המחויבות שלכם הן למאמץ להגנת המדינה, והן לשגשוגה. כולנו יודעים כמה בולט שיעורם של יוצאי מוסדות בני עקיבא, והזרם הממלכתי-דתי בכלל, בשירות הציבור ובממשלה, ביחידות הקרביות, בתפקידי הפיקוד והקצונה, במגזר הציבורי ובמגזר השלישי – בנקודות-הקצה המשמעותיות ביותר למדינת ישראל ולחברה הישראלית. כל זה לא קורה במקרה: זוהי תוצאה של חינוך לאהבת הארץ, לאהבת העם לאהבת המדינה. גם אני זכיתי ללמוד במוסדות הציונות הדתית ולשאוב מתורתה ומערכיה. אחותי אפילו הייתה קומונרית בהרצליה. את מה שראינו אז אנחנו רואים גם היום – כיצד הקימה הציונות הדתית אליטה משרתת של ממש. כיצד במשך עשרות שנים, מילאתם ועודכם ממלאים את חלקכם במימוש הייעוד החשוב הזה – ביסוס תקומתה של מדינת ישראל." עוד הוסיף הנשיא ואמר: "אין ספק בדבר היסודות היציבים והשורשים החזקים של החינוך הממלכתי-דתי, שורשים שתרומתו המופלאה של הרב נריה זצ"ל לעיצובם ניכרת בכל טפח שלהם, שורשים שמניבים פירות נהדרים. אבל על בסיס היסודות האלה, ובגלל היסודות האיתנים האלה, אני חושב שהחינוך הממלכתי-דתי צריך להתחיל ולהתבונן הלאה, לחפש ולבנות את הקומות הבאות. כדי להבטיח שהממלכתיות לא תיסוג בפני הקיטוב, כדי לוודא שהאתוס המלכד והערכים המשותפים לא ישכחו, כדי לחזק את החוסן הלאומי שלנו, שלא ילך ויתכרסם – אנחנו זקוקים לספינות הדגל שלנו. אנחנו זקוקים לציונות הדתית. בימים כאלה של פוסט מערכות בחירות ממושכות, כאשר הניכור בין אנשים ובין קבוצות מעמיק ומטריד, אנחנו רוצים

ומצפים מהחינוך הממלכתי-דתי להיות מגדלור ומופת של ערכים וסובלנות, של הושטת יד לאחר, של זיהוי הכאב החברתי ומתן מזור ומרפא. החינוך הממלכתי-דתי, זה שלמדתי בו, אינו נקרא כך במקרה. הוא מביא לידי ביטוי את אותו "מקף מחבר" ידוע, שגורם לכך שהממלכתי לא מוריד כהוא זה מהדת, והדתי לא מוריד מהממלכתיות. הרי אין סתירה בין ממלכתיות ואמונה דתית. נהפוך הוא: שורשיה של היהדות, היסודות עליהם היא נשענת, הם ממלכתיים למהדרין. בדיוק כמו שאין סתירה בין יהדות לדמוקרטיה, אני מאמין שאני מדבר בשם כולנו כשאני אומר שהיהדות והדמוקרטיה שואבות זו מזו. ואפילו במידה רבה מבוססות זו על זו – ובעיקר הדמוקרטיה על היהדות – לפחות ברמה המדינית.״

״לצערי קיימת לא פעם תחושה כי לאורך השנים החינוך הממלכתי-דתי הקיף לעתים את עצמו בגדרות. הוא אינו לבדו בכך, כמובן, כך נהגו זרמי החינוך כולם, אבל כן – גם את הישיבה והאולפנה מקיפות – פיזית ומטאפורית – גדרות המגוננות על יושביהם. מפני תכנים שונים, מפני זהויות אחרות, ואפילו, הרשו לי – מפני מורכבות,״ אמר הנשיא והוסיף: ״והרי החברה הישראלית מורכבת, ומגוונת. זהו סוד איכותה, וזה גם האתגר החינוכי של כולנו – למצוא את הערך במורכבות, ולמנף אותה. את הגדרות הללו, מכובדיי – ראשי הישיבות והאולפנות, חשוב להתאים לאתגרי השעה.״

הנשיא חתם את דבריו ואמר: "אם חפצי חיים אנחנו, אם עתידנו המשותף יקר לנו, אנו מחויבים להיפתח אל האחר, להכיר ולחבר, לא לחשוש, לערוך מפגשים עם מגזרים אחרים. לא כאילוץ או כגזירת גורל, אלא לכתחילה – כשותפות גורל. כי הרי כולנו חיים פה יחדיו, וכולנו רוצים שילדינו יהיו כשירים וערוכים להשתלב בחברה הישראלית בבגרותם. זוהי השעה בה כולנו צריכים להתגייס על מנת להנמיך את החומות, לגשר על הפערים. להכיר, וללמוד. לא לרכך את הזהות חלילה, להיפך – לחזקה ולהעשירה. זוהי שליחותו החשובה ביותר של מי שמרביץ תורה בתלמידיו, של איש החינוך ואשת החינוך זוהי תמצית ייעודכם לעת הזאת. תודה לכולכם, עלו והצליחו."