נשיא המדינה נשא דברי הספד בהלוויתו של אופיר ליבשטיין ז״ל

נשיא המדינה יצחק הרצוג ספד היום, יום רביעי, ג׳ בחשוון, 18 באוקטובר לאופיר ליבשטיין ז״ל, בהלוויותו.

אופיר ליבשטיין ז״ל היה ראש המועצה האזורית שער הנגב, שנרצח כשיצא להגן על ישובו, בחילופי אש מול מחבלים במהלך המתקפה של ארגון הטרור החמאס ב-7 באוקטובר, בכפר עזה.

מצורפים דברי הנשיא במלואם:

״אופיר היקר והאהוב; אני עומד כאן בשם אומה שלמה, בשם כולנו. רק לפני חודשים ספורים שמחתי כל כך להקליט לך מבית הנשיא ברכה ליום הולדתך ה-50, להגיד לך כמה אני אוהב אותך, כמה אני מעריך אותך; האדם התוסס, הנמרץ, החי כל כך – איך אפשר להשלים עם הגדיעה האכזרית הזאת של תנופת חייך, בידי מפלצות אדם מתועבות – בעודך מגן בגופך ממש על המשפחה, על הקהילה, על הקיבוץ והמועצה על המדינה שאהבת כל כך.

"נאנקות חלל, בכי עוללים, קול תחנונים נשים; שברי כלים, קרעי בגד, כתמי דם ברפש; קול הקוראים: הכום שחטום!' – מחריד לב ונפש". כעבור למעלה ממאה שנה, מילותיו של שאול טשרניחובסקי צפו ועלו לנגד עינינו שוב ושוב בשבוע האחרון, הכו בעומק הנפש; למראה הטבח והרציחות המזעזעות, חילול הגופות, הנפילה בשבי האויב, האונס. האבל על חללי העוטף – קשישים ותינוקות, נשים וגברים – הוא לא רק אבל משפחתי, קהילתי או אזורי; הוא אבל לאומי.

אהוביי, אחיותיי ואחיי. אני מגיע לכאן מפגישה עם נשיא ארצות הברית ג'ו ביידן. הבעת תמיכה נדירה ומיוחדת של מנהיג המעצמה הגדולה בתבל.

סיפרתי לו שוב ושוב על אופיר; על כפר עזה, על אופיר. על הגבורה, על תעצומות הנפש; על הצמיחה והפריחה, על החורבן, ועל הצמיחה שעוד תבוא. לא סתם סיפרתי לו על אופיר, הרי יש משהו מדויק כל כך, כשהאבל הלאומי הזה משתקף כאן היום – דווקא בהלוויה של אופיר.

אמרתי לו שמדינה שלמה לא תשכח היום הארור ההוא – שמחת תורה, שבת, ה-7 באוקטובר.

אני זוכר את הרגעים האלה, שבהם ברור שמשהו נורא קורה בעוטף, ואני רק מחכה שאופיר יעלה לשידור, יגיד משהו, ירגיע, יעדכן, ידווח. שש וחצי, רבע לשבע, שבע, הדקות נוקפות ואני אומר למיכל שוב ושוב – "אופיר לא מדבר, זה סימן רע. זה סימן רע מאד". כי ברגעים האלה, הקשים – עיני כולם תמיד היו נשואות לאופיר. שינהיג, שיידע מה לעשות, שיגן ויגונן, שידאג לכולם.

תמיד היה לי ברור ברור שאופיר הוא משהו מיוחד, ושחבל הארץ היפה כל כך של צפון מערב הנגב – שער הנגב – הוא חלק בלתי נפרד ממנו. אצלי, כמו אצל רבים, אני מניח, הוא שמור תחת השם: "אופיר מכפר עזה".

אופיר היה כל מה שאפשר לדמיין ולצפות ממנהיג: הוא אהב את הציבור כל כך. הוא דאג, הוא היה רגיש, יזם, מתמיד, מוביל, פעלתן, עקשן לא קטן, אבל בעיקר, כאמור – הוא אהב, אהב את משפחתו, קהילתו, שכניו. השליחות הציבורית של אופיר התנהלה בארבע רמות של אהבה:

ראשית – הקיבוץ. אופיר היה כפר עזה וכפר עזה היה אופיר.

שנית המועצה – מעטים האנשים שמשפיעים כל כך משמעותית על אזור שלם אופיר היה כזה, הוא היה נוף מולדתו שהפך להיות תבנית האדם שהיה אופיר.

דוגמה אחת מני רבות היא פסטיבל "דרום אדום", המיזם המופלא, ה"בייבי" שלו ושלך, ורד היקרה, שהפך למסורת מלאת תקווה ומרחיבת לב, שתישאר כאנדרטת נצח לזכרו של אופיר. רמת ההנהגה הבאה, רמת האהבה הבאה – הייתה אהבת המדינה.

אני ממש זוכר את הגאווה וההתרגשות שלו כשאתה – אורי – הגעת עם בני כיתתך לביקור במשכן נשיאי ישראל. הוא היה ישראלי שורשי – שהחיבור בין הארץ, העם והמדינה – היה אצלו ממש בלתי ניתן להפרדה.

והרמה האחרונה – אהבת העם היהודי. כיו"ר "הבונים-דרור", אבל ממש לא רק שם – אופיר הוכיח פעם אחר פעם שבגופו מפעמת תודעה של עם, של אומה נצחית; בעשייה ציונית, בעלייה, בחינוך – אין כמעט תחום שבו הוא לא פעל למען העם שלנו.

אופיר היה מנהיג ודמות מופת בכל הרמות האלה. אופיר חי בעד ארצנו, והוא מת בעד ארצנו.

ורד האהובה, אביב, עידן, אורי, אסתר, דורון – כל המשפחה המדהימה שלכם, משפחות ליבשטיין ואפשטיין; אנחנו כואבים אתכם נורא, ומחבקים אתכם על האבל הנורא של משפחתכם – על אופיר, על הסבתא והאמא בלהה, על האחיין של ורד, נטע, שנרצחו בידי זדים ואנחנו דואגים ומתפללים תמידית לחזרתו של ניצן.

ורד – אני חייב לומר לך: אי אפשר לתאר במילים את הגבורה שלך, אי אפשר. את תעצומות הנפש ועוז הרוח שלך. עוד בהיותכם מכותרים בידי מפלצות טרף אכזריות, וגם בימים אלה – את, והמשפחה, והקיבוץ – אתם פשוט מדהימים. כולנו נפעמים מכם.

לכם, ולכל משפחת כפר עזה, שער הנגב, והעוטף כולו אני מבקש לומר: אין מילים שיוכלו לנחם על האסון הזה שחוויתם. אין מילים שיוכלו לתפוס את התופת.

כל כך הרבה נשים ואנשים מופלאים נלקחו מעמנו בטרם עת. אבל גם בעומק התהום יש תקווה – העם נותן תקווה, אתם נותנים תקווה. בזכותכם אנחנו ננצח. בזכותכם העוטף יפרח. כמו שכתב אלתרמן בשירו: "סופות לרב תהמנה ותסערנה, אך מחדש כלניות תבערנה".

את התכניות והחלומות השאפתניים של אופיר, הוא כבר לא יזכה להשלים – אבל אנחנו, אנחנו נלך בדרכו, וזה יהיה ניצחוננו הגדול מכל. אנחנו נשוב ונקים את מה שנשרף, אנחנו נשקם ונבנה את מה שנחרב, ונצמח מהאפר כעוף החול והכלניות תפרחנה שוב. נזכור אותך אופיר אהובנו בלב האומה לעד. נזכור ונכבד ונפעל ברוח מורשתך צמיחה פיתוח תקווה הם יהיו לנו למגדלור נחבק את משפחתך ונחזק אותה תהא נשמתך צרורה בצרור החיים. אמן.״