דברי הנשיא בכנס פתיחת שנת המשפט

אמנם הוזמנתי לכאן כנשיא המדינה, אבל אני כמובן לא שוכח שאני גם חבר לשכת עורכי הדין מזה עשרים שנה, ששמח וגאה בכל פעם מחדש בכנסים החשובים והמרתקים של לשכת עורכי הדין, ובמיוחד מודה לך חברי עורך הדין אבי חימי על הנהגת הלשכה, והשקטת הרוחות, בתום הסערות והטלטלות.

אני רוצה לנצל את ההזדמנות הזאת, כאן בחיק משפחת המשפט הישראלית, ולברך פעם נוספת אותך כבוד השופט ניל הנדל על המינוי למשנה לנשיאת בית המשפט העליון. אני סמוך ובטוח שתבונתך, רגישותך, כישוריך ועומק תפיסתך החדה ימשיכו להשיא כבוד וערך לתפקיד החשוב אותו אתה ממלא.

ליבה הפועם של מערכת המשפט הישראלית הוא ליבה הפועם של המדינה כולה, לא תיתכן מדינה ללא משפט; בדיוק כפי שלא תיתכן מדינה בלי חבל ארץ ושפה, בלי פרלמנט, בלי רשות מבצעת. שלטון החוק הוא מהיסודות המארגנים החשובים ביותר של מדינת ישראל, וכולנו – העם בישראל כולו – מתפללים כל יום בשלומה של מלכות, של הרשות השופטת ויתר רשויות השלטון, שאלמלא הן – איש את רעהו חיים בלעו.

אין זה אומר שחובה על כולם להסכים עם כל החלטותיה ופעולותיה של מערכת המשפט. כמו כל מערכת ציבורית. ועדיין – מחלוקות יש לנהל בשום שכל, ברגישות, בהבנה. ובעיקר עלינו להיזהר כל העת שלא לשפוך את התינוק עם המים.

בית המשפט הוא ביתנו שלנו, והאבנים שנזרקות לעברו פוגעות בכולנו. מערכת המשפט שלנו אינה רק עוגן שלטוני נחוץ, היא הפכה להרבה מעבר לכך. בשנים האחרונות, כשאיומים בחרמות על אזרחי ואזרחיות מדינת ישראל נשמעים חדשות לבקרים, מערכת המשפט שלנו, ובמיוחד בית המשפט העליון, הפכו להיות שכבת מגן חיונית.

עלינו לזכור תמיד, למערכת המשפט שלנו, ובראשה בית המשפט העליון, שם יוצא דופן במשפחת העמים. זהו נכס שלא יסולא בפז לביטחון ישראל ושמה הטוב. האמון של הקהילה הבינלאומית, בדגש על ידידותיה של ישראל, בחוסנה, בעצמאותה, ביציבותה וביושרתה של מערכת המשפט הישראלית, מעניק למדינתנו רוח גבית, וקריטי לביצוע פעולות המגנות על בטחונה ובטחון אזרחיה.

מעבר לכך כמובן יש לומר, חיזוקה של מערכת המשפט, הוא אינטרס עליון שלנו – כחברה וכמדינה. כן, גם במובנים של תקציבים ותקנים – מאות תקנים, כפי שמראה דו"ח עומס העבודה השיפוטית שפרסמה הנהלת בתי המשפט לפני כחודש, שצריכים להתווסף ולהציל אותה ואותנו מאסון של קריסה תפקודית.

אמון הציבור במערכת המשפט הוא עדיין מהגבוהים במערכות הציבוריות, אבל ישנה מגמה מדאיגה שחשוב לבלום. יתכן שניתן לתלות זאת בהתקפות משולחות רסן החוזרות ונשנות מטעם גורמים כאלה ואחרים כנגד בתי המשפט; אבל כדאי וראוי להסתכל גם פנימה.

דווקא בשל כך אני שמח לראות את הפתיחות ואת הקשב הרב אותו מעניקה מערכת המשפט לציבור הישראלי על גווניו, ואת האיפוק בו נוהגת הרשות השופטת, בוודאי בעת האחרונה, אל מול החלטות רשויות השלטון האחרות. השנים האחרונות, שנים של קיטוב הולך וגובר בחברה הישראלית, של חוסר אמון בין רשויות השלטון, הבהירו לכולנו שהתנהגות שקולה, מכילה, ועניינית, היא המוצא היחיד, היא זו שעל בסיסה תיכון מדינתנו.

לפני כחודשיים, בנאום ההשבעה שלי כנשיא המדינה, דיברתי בין היתר על הצורך שלנו להקשיב לכאבו של האחר, ואני מאמין שהדברים נכונים גם ברמה המוסדית והבין-רשותית, אם אפשר לכנות זאת כך. גם רשויות השלטון בישראל –המחוקקת, המבצעת והשופטת – צריכות להיות קשובות זו לכאבה של זו, זו למצוקותיה של זו, זו לאתגריה של זו. האמינו לי, הרי בקריירה שלי עברתי בכל אחת מהמערכות ומהרשויות האלה, ואני מכיר אותן לפני ולפנים. לא רק שניתן לנהל את המחלוקות האלה, אפשר אפילו לצמוח מהן. לא תמיד צריך להיבהל, לא תמיד צריך להתגונן. הניסיון מראה כי מוטב לנו לדבר, ואפילו להתווכח – אבל בצורה מעמיקה, פתוחה ומכבדת. בלי גדיעות ידיים, בלי די-ניינים (D9), בלי אקדחים על השולחן. אני מחויב להתייחס לנושא מרכזי בחיינו.

אני עוקב בתדהמה מזה תקופה ארוכה, בוודאי בשבועות ובימים האחרונים, בחרדה, בחלחלה, אחרי גל הרציחות המזוויע שפוקד את מדינתנו בכלל ואת החברה הערבית בפרט. בכל בוקר, בכל ערב, בכל מהדורת חדשות, אני שומע על עוד הרוג ועוד הרוגה, בגילאים שונים, ממקומות שונים. והמספרים מראים על למעלה מ-100 נרצחות ונרצחים מראש השנה שעברה. מאות רבות של יתומים ויתומות, אלמנות ואלמנים. עולמות שלמים נחרבים. אזרחים חפים מפשע, תמימים, אזרחים שלנו, של מדינתנו. ואני, מסרב להבין, מתקשה לעכל, ושואל אתכם – יכול להיות שהתרגלנו? שזו השגרה שלנו? האם ליבנו גס ברציחות, בחיסולים, בקטל, באובדן החיים? הרי הסיפור הוא לא במספרים, הוא באנשים, בנשים. בבני אדם, כמונו כאן באולם!

ממוחמד בן ה-15 שנהרג בפיצריה, לסוהא – אם לשלושה – שנרצחה במכון היופי בו עבדה, לסאהר שעל פועלו החשוב למען החברה הישראלית שמעתי כל כך הרבה מחברי שר המשפטים, לסעיד שנהרג בדרך לחנות הממתקים, לסאיב שנרצח בלינץ' מזוויע, לשריפה שנהרגה בביתה, לעוד ועוד ועוד רבים וטובים כל כך.

אני שומע את השמות, אני קורא את הסיפורים, ומרגיש שלבי נשבר בקרבי. אלה לא סיפורים מרוחקים על מדינה מרוחקת. זו מדינתי! אלה שכניי שגרים עשר דקות מביתי! חבריי! יש לכולנו ילדים בגילאים האלה! בימים אלה של חשבון נפש אנחנו חייבים לומר ולקבוע: אי אפשר להמשיך לחיות ככה!!

מדינת ישראל לא תוכל להמשיך ככה ועדיין לקרוא לעצמה מדינה מתוקנת. לא יתכן שאזרחים ואזרחיות במדינת ישראל יקומו משנתם וילכו לעמל יומם, כשהם לא יכולים להיות בטוחים שישובו בשלום לביתם, שילדיהם ישובו, הוריהם. לא יתכן שתוחלת החיים של אישה בישראל תיקבע לפי זהותה. לא יתכן שמקום מגוריו של אדם הוא זה שיקבע "מי יחיה ומי ימות, מי בקיצו ומי לא בקיצו".

אני מרגיש שהנטייה שלנו להשתמש במילים מקטינות כמו "משפחות פשע", "סכסוכי חמולות", ואפילו "רצח על כבוד המשפחה" – רצח שאין בו לא כבוד ולא משפחה – מקשות עלינו לצאת למלחמה הזו. ועל כן אני רוצה להדגיש, המציאות הזאת לא איזוטרית, היא לא בשוליים, מדובר בטרור אזרחי לכל דבר. מדובר בארגונים בסדרי גודל בלתי נתפסים שמתנהלים כמו צבא ושולטים ברשת עניפה של קשרים ומשאבים. טרוריסטים שמחליטים עבור כולנו, כלשון התפילה: "מי ינוח ומי ינוע, מי ישקט ומי יטרף, מי ישלו. ומי יתיסר".

ושיהיה ברור, הטרור הזה מאיים על כולנו. אין ואקום למשילות, אין ואקום לריבונות. בכל מקום שלא נהיה כמדינה וכרשויות – הפשע ישתלט. היום אצל שכני, מחר אצלי. זוהי שעת חירום לאומית! מאינספור שיחות ומפגשים שקיימתי בחודשיים שחלפו מאז התחלתי את כהונתי כנשיא, אני יכול להגיד מפורשות שיש גיבוי ציבורי מוחלט למלחמת חורמה בטרור הזה.

העם בישראל מצפה לראות מעשים. העם בישראל מצפה לראות את כלל הרשויות פועלות יחד ובאפקטיביות למיגור המציאות המחרידה הזאת. כלל ארגוני הביטחון והמודיעין, מערכות המשפט ואכיפת החוק – לרבות הזרועות הכלכליות, וכן, גם השלטון המקומי והחברה האזרחית, הרווחה והחינוך.

אני יודע שמלאכה רבה לפנינו, מלאכה שתצטרך להתחיל בשיח פתוח וכן, ובביסוס אמון בין רשויות ובין קהילות ומגזרים לרשויות. עם רוב העוסקים במלאכה כבר דיברתי ועם חלקם אני עתיד לדבר בימים אלה ממש, מכולם ביקשתי ואמשיך לבקש עדכונים שוטפים על ההתקדמות במאבק הבלתי מתפשר הזה. לכולם אני מבהיר: דלתי פתוחה לרווחה. אני וצוותי נרתם בכל דרך אפשרית למאבק הבלתי מתפשר הזה. כי בזאת ניבחן כולנו. אני מבקש מכולכם, "אַל נאחר, בְּטֶרֶם יָמִים פּוֹנִים", כמו שאומר הפיוט.

לסיום, חברים וחברות למקצוע, אני מאחל לכולנו שנה טובה, שנת חיים, ביטחון ובריאות. שימרו על עצמכם והקפידו על הכללים ועל הנחיות משרד הבריאות. כתיבה וחתימה טובה!