טור נשיא המדינה למוסף ידיעות אחרונות לכבוד ראש השנה התשפ"ב

נולדתי בא' תשרי, תשכ"א. הייתי בן שלוש עשרה ועשרה ימים כאשר פרצה מלחמת יום הכיפורים, אך עדיין לא חגגתי בר מצווה. העלייה לתורה נקבעה מראש לאחרי חג הסוכות, פרשת 'נח'. אחרי המבול, כבר אחרי המלחמה. צהלה, השכונה הקטנה בה גדלתי, ספגה במלחמה מכה קשה. אחד-עשר בנים, כולם בני השכונה, נהרגו בקרבות. כמו במכת בכורות, לא היה כמעט רחוב שלא היה בו מת. זה נהרג, זה נעדר, זה נפצע קשה. עקבנו בדאגה אחרי הורינו הכול יכולים, בני דור הקוממיות, גיבורי ששת הימים, לומדים על בשרם את מחיר העיוורון והניתוק מהמציאות אבל גם את נפלאות הגבורה והרוח. אחינו הבוגרים היו כבר חיילים. המלחמה חרתה בכול אחד מהם צלקת ושינתה את חייהם לעד. חלקם, לא שב הביתה. שבר גדול עבר על כולנו.

האפשרות לכתוב על נקודת התחלה מעוררת מיד לבטים קשים. בעשרות שנות פעילות ציבורית רבות הן נקודות ההתחלה והבחירה קשה. השיעור הראשון שלי במנהיגות, או אולי בפוליטיקה? העבודה כיועצו של שמעון פרס ז"ל? ההחלטה לעזוב את שוק העבודה הפרטי ולבחור בחיים ציבוריים? הפעם הראשונה בה נבחרתי לכנסת?

יהודה עמיחי כתב כך "כל הזמן רצים שליחים הלוך ושוב אל ילדותי, כדי להביא משם דברים. כך אני מוציא מילדותי דברים וזיכרונות להמשך חיי". מלחמת יום הכיפורים הייתה ועודנה החוויה המעצבת של נעוריי. היינו צעירים בחמש שנים מצעירי ההרוגים במלחמה העקובה מדם, אבל לקחיה צרבו גם אותנו; ההבנה שאנו חיים על חרבנו, שעלינו להיות ערניים תמיד, דרוכים ומוכנים לכול תרחיש ובו זמנית להושיט עלה של זית ולעשות כול שביכולתנו כדי שמלחמה נוראה כזו שוב לא תבוא. הפרטי והאישי התערבבו עם אסון לאומי קיצוני שראשיתו אטימות, קהות חושים והתנשאות נוראית, וסופו מלחמת גבורה דמיונית. תחושת הייעוד והשליחות שלי, נולדה בימים הנוראים ההם. ואיתה, הרצינות, החשש מקלות ראש ומקיבעון והצורך לשאול שאלות תמיד. שם, כנער בר מצווה, בין תפילת מוסף ליום הכיפורים, לפרשת נח, לראשונה בחיי, הבנתי את כובד האחריות המוטלת על כתפי מנהיגים, את מחירן של החלטות קשות, את המשמעות של חוסן לאומי שיכול להכיל גם אלפי נפגעים, ואת החשיבות של חברה איתנה, מגובשת, שממשיכה יחד למרות החיכוכים והמחלוקות. ההבנה הזו חלחלה ונטמעה והיא מלווה אותי מאז. היא המנוע והיא הקטר. היא חלק מהזהות שלי ומהישראליות שלי. ממי שאני כאדם וכשליח ציבור. היא שדחפה, הובילה והניעה אותי משך עשרות שנים בבחירה בעשייה הציבורית. היא שמניעה אותי גם היום, כנשיא מדינת ישראל.

יום הכיפורים תשל"ד, שבת, שישה באוקטובר 1973.

אנחנו בבית סבתי, הרבנית שרה הרצוג, ברחוב אבן עזרא, בשכונת רחביה בירושלים, בית הרב הראשי, עומדים בתפילת מוסף: אבי, חיים הרצוג, מייק אחי, שמבוגר ממני בשמונה שנים ואני. במעלה הרחוב עובר צעיר לבוש מדים ונושא נשק. "זו מלחמה", לוחש לנו אבא. בהפסקה בין התפילות הוא הולך להתקשר, הוא חוזר ומודיע לנו שאכן מלחמה בפתח. כמה שניות אחר כך נשמעת האזעקה.

אני זוכר את הנסיעה הביתה בצאת הצום. אבא נהג. הרדיו היה דלוק. לא העלינו בדעתנו אז שחלק מחברינו, בני השכונה, כבר מצאו את מותם בקרבות הבלימה הקשים.

הגענו לשכונה. צהלה הייתה אז בסך הכול בת עשרים. התושבים היו ברובם אנשי מערכת הביטחון. צה"ל. מוסד, שירות הביטחון הכללי. כולם גויסו. מייק, אחי, גויס עוד באותו לילה ונשלח לתעלה. הפרידה ממנו חרכה לי את הלב. אבא הוזעק לפרשן בכלי תקשורת ישראליים ובינלאומיים, כפי שעשה במלחמת ששת הימים. השכונה התרוקנה כמעט מגברים. בטלוויזיה שידרו משחק כדורסל.

כמעט בכול יום הגיעה ידיעה על בן השכונה שנפל נעדר או נפצע בקרב. בסוף המלחמה נודע המחיר הנורא: אחד-עשר מבני השכונה נפלו ב19 ימי לחימה. אחים של חברים שלנו, חברים של האחים שלנו, בנים של חברים של ההורים, שכנים. צהלה של אז הייתה מקום משפחתי, קטן. כולם הכירו את כולם במידה כזו או אחרת. כל אסון כזה, הדהד בכול השכונה. המוות, היכה בכול פינה. האבל עטף את כולנו.

עד היום אני זוכר את שמות הנופלים בעל פה: איל שחם, הבן של זוניק, איש הפלמ"ח, אל"מ זאב שחם, דני אוברלנדר המדריך משבט "צהלה", עודד-עודי מאירון. עודי היה צוער בקורס קצינים כשפרצה המלחמה. בנובמבר, עם שוך הקרבות, יצא מייק, אחי, לקורס קצינים. לימים סיפר לי שנכנס לאחד החדרים בבה"ד 1 ומצא שם קיר ולצידו הקיטבגים של הצוערים שנפלו במלחמה, בהם בני צהלה שנהרגו. אבי לניר, הטייס שעונה למוות בשבי הסורי, אריה קסלר, דוד ילין, שלום פרידמן, עמיחי-עמי שבדרון, אהוד בר סבר, שנהרג שעה לפני שהפסקת האש נכנסה לתוקף.

והיה את ידין טננבוים. חלילן מצטיין שהיה לגיבור מלחמה. החלילן הראשון והסולן בתזמורת הנוער של תל אביב. צפו לידין עתיד מזהיר. אחרי המלחמה ליאונרד ברנשטיין, כתב יצירה לזכרו. הציעו לידין לשרת בתזמורת צה"ל, אבל הוא התעקש להתנדב לשריון.

ביום כיפור בשעה שתיים בצהריים, הטנק של ידין כבר נמצא על גדות תעלת סואץ, על סוללה בקרבת מעוז מפרקת. בחצות הטנק נתקע. צוות הטנק מחליט להישאר ולהמשיך להילחם למרות שהטנק לא יכול לנוע. כשהמצרים מתחילים לחצות את התעלה ידין משמיד טנק וטרקטור מצרי. השטח מואר והטנק שלו הופך מטרה חיה. טיל פוגע בו פגיעה ישירה. ידין נהרג.

מיכאל ורדי, הבן של האלוף רפאל ורדי, גם הוא בן השכונה, היה מבוגר מידין בשנתיים. במלחמה מיכאל כבר קצין. הוא יוצא למוצב מפרקת המותקף. כשהטנק שלו נתקע הוא עולה על טנק אחר וממשיך בלחימה. הטנק נפגע והוא נהרג. שניהם, מיכאל וידין, נעדרים כשנה.

ידין הוא האח הבכור של אלה. חבר של אחי, מייק. הבן של רבקה הגננת, הנינה של יואל משה סלומון האגדי ושל צבי. צבי בכיר במשרד הביטחון. ההורים שלנו חברים. זו חברות משפחתית ואישית. אלה ואני למדנו באותה כיתה בבית ספר 'צהלה'. חלקנו אותו שולחן. בכיתה ה' אני עובר לבית ספר דתי אבל אנחנו שומרים על קשר טוב. יש ביני לבין אלה ומשפחתה (היום ד"ר אלה קורן טננבוים) חברות אמיצה עד היום.

אני זוכר את החיפושים אחרי ידין. אבא של אלה טס לסיני, לחפש, לאסוף ראיות. עברו בין בתי חולים. שאלו, 'איפה ידין'. אני זוכר את האיפוק של הוריה של אלה. גם של משפחת ורדי. הם לא באו בטענות לאיש.

זה עולם אחר מבחינת תקשורת. יש רק טלפון קווי, אם בכלל. משפחת טננבוים גרה ברחוב שמגר. אנחנו ברחוב צה"ל. כל הבתים בשכונה נמצאים במרחק הליכה. בשנה הזו, כשידין נעדר, אלה ואני נמצאים המון יחד. משפחת טננבוים עושה משמרות, שכול הזמן יהיה מישהו ליד הטלפון, אולי תגיע ידיעה מידין. לפעמים אלה ואני עושים משמרת כזו יחד.

בבית היו דיונים. חרדה ודאגה עמוקה לעתיד המדינה. אנשים רבים פקדו את ביתנו להתייעצויות: יצחק רבין הגיע, אפרים קישון, אנשי משק ועיתונאים. 'מה עושים', 'איך מצילים את המדינה'.

ההורים שלנו, השכנים שלנו, זה דור תש"ח. דיין, שר הביטחון, גר בצהלה. אלי זעירא, ראש אמ"ן, גר בשכונה. ואיתם, קבוצה גדולה של קצינים בכירים. עליהם נאמר "וישמן ישורון ויבעט". הם היו עם הראש בשמים אחרי מלחמת ששת הימים ופתאום ראשם היה באדמה. לימים גמלה בליבו של אבא ההחלטה לתעד את המלחמה; ממעמקי היוהרה, ההפתעה וכשלון המוכנות ועד פסגות הגבורה שהביאו לישראל את הניצחון. את הספר המיתולוגי שלו "מלחמת יום הדין", הקדיש לבני החברים וחברי הבנים שנפלו.

אני למדתי באותה תקופה בתיכון הממלכתי דתי ב – ג "צייטלין". שמונה מבוגרי בית הספר נפלו במלחמה. המורה שלנו שב מהחזית. הוא שירת ברבנות הראשית, באיתור ופינוי גופות. הוא סיפר איך פינה את גופות החיילים עם הרגליים המתנדנדות בנעליים צבאיות ואיך קבר אותם בקבורה זמנית. היינו בני 13! ישבנו בכיתה המומים. זה חדר לנו לתודעה. זה נשאר. זה השפיע.

שלושה ימים אחרי שנכנסה הפסקת האש לתוקף, בשבת, 27 באוקטובר, א' במרחשון, עליתי לתורה. בכול מקום היו אבל ועצב. ליבנו היה נתון למשפחות ההרוגים והנעדרים שהכרנו. לאלה חברתי, אחותו של ידין.

מייק עדיין לא שב מהחזית. כשחזר, באחד מימי שישי, היה עייף ותשוש. מייק השתתף בקרבות הקשים באזור תעלת סואץ. הוא נפגע מרסיסים בידו. הוא שב הביתה עצוב וסגור והפטיר רק ש"מלחמה היא דבר נורא".

ב–1 בדצמבר 1973 התקיים אירוע מצומצם לכבוד בר המצווה שלי. אני שומר את ההזמנה שכתב אבא בכתב יד בזו הלשון "יצחק אייזיק הלוי (בוז'י) הגיע למצוות ועלה לתורה בעיצומה של המלחמה. נשמח אם תבואו להרים כוסית במוצאי שבת". באותו יום בצהריים הלך לעולמו ראש הממשלה ושר הביטחון הראשון של ישראל, דויד בן גוריון. האירוע היה מאופק; ללא מוסיקה, ללא צלם ובלי שום סממן חגיגי.

בחודשים הבאים המשכנו להתמודד עם תוצאות המלחמה; צהלה נמצאת בקרבת בית העלמין הצבאי קריית שאול. החללים שנקברו בקבורה זמנית הובאו לקבורת קבע ואנחנו היינו רואים את מסעות הלוויה יוצאים לדרך בעיקול הכביש. אני זוכר גם את ההפגנות בשכונה, נגד שר הביטחון, דיין. בפעם הראשונה ראיתי מישהו תוקף את "בני האלים".

מלחמת יום כיפור לא רק גבתה חיי אלפי צעירים והותירה אלפי אחרים פצועים בגוף ובנפש. המלחמה גם שינתה את פניה של החברה הישראלית וטלטלה אותה מבחינה מדינית, פוליטית, תודעתית וחברתית. הסולידריות החברתית נשחקה. התעצמו תהליכי קיטוב בין שמאל לימין, בין דתיים לחילוניים, בינינו לבין עצמנו, אחיות ואחים. קיטוב שרק הלך והעמיק עם השנים, הלך והתחזק.

המשימה הגדולה ביותר שלנו ושלי כנשיא מדינת ישראל היא במערכה נגד הקיטוב והשסעים בחברה הישראלית. המערכה הקשה ביותר שלנו תהיה לנסות לאחד, ללכד, לעשות חיבורים. לתווך בין הקצוות השונים. לבנות גשרים של הסכמות, לקרב גם בין הרחוקים שבניצים, לחזק את הערבות ההדדית ולמנוע פילוג. כל כך הרבה שנים סימנו רק את קווי השבר. כעת עלינו לסמן גם את קווי החיבור ולמלא את ישראל בתקווה.

התרגלנו לדבר על שיסוי ושיסוע, הסתה ופילוג. אבל השפה העברית מציעה לנו גם הרבה מילים אחרות: לקרב, להרגיע, למתן. לכבד. הגיע הזמן שנעשה שימוש גם בהן.

כמעט חצי מאה חלפה מאז מלחמת יום הכיפורים. לא ידעתי אז, כנער בן 13, עד כמה אותם ימים ושבועות נוראים ישפיעו על אישיותי, על דרכי ועל בחירותיי בהמשך חיי.

לפני ארבעה חודשים, סמוך לבחירתי לנשיא ה – 11 של מדינת ישראל, ניגנה התזמורת הפילהרמונית את היצירה שכתב המלחין והמנצח הדגול לאונרד ברנשטיין לזכרו של ידין טננבוים ז"ל וחבריו הנופלים, 'חליל'. אלה, אחותו של ידין, שלחה לי שיחה שערכה אודות ידין עם גי אשד, החלילן הראשון של התזמורת הפילהרמונית הישראלית.

ליבי נחמץ. לא יכולתי שלא לחשוב על ידין, שהיה גבוה ממני בשני ראשים ומבוגר ממני בשש שנים – ונשאר בן תשע עשרה לנצח.