דברי הנשיא בביקור בטייבה

לפני ארבעה חודשים הושבעתי לעמוד כנשיא בראש מדינת ישראל. הבטחתי אז, בנאום ההשבעה שלי, שכדי למצוא את המאחד בינינו, כדי לסייע באיחוי הקרעים בתוכנו, אצא למסע בחברה הישראלית. הביקור שלי היום כאן, בטייבה, הוא תחנה חשובה במסע הזה, מסע שאני רק בתחילתו. זו תחנה חשובה, משום שהיא משקפת המון גאווה.

אחיי ואחיותיי בני העיר טייבה, קל לנו כל כך להסתכל על הפערים, על הצריך תיקון, על מה שחסר, וכל כך קשה לנו לראות את האמת הפשוטה: תרומתה של החברה הערבית בישראל למרקם החיים שלנו ולשגשוג שלנו כחברה וכמדינה הוא עצום. כאן, בטייבה, פגשתי ולמדתי היום על מגמות מעוררות השראה של צמיחה בחינוך, של גוף תקשורת ייחודי שמשפיע על כל מפת התקשורת הישראלית, של פיתוח אורבני תשתיתי שלא מזניח את שימור המרחב המסורתי והמורשת, של תעסוקה, ושל תפיסה עירונית שרואה את התושב במרכז, ושל תרבות – וכן – לטייבה בהחלט מגיע מרכז תרבות ואומנויות ברמה בינלאומית.

למדינת ישראל כולה יש הרבה מה ללמוד מטייבה; למנהיגי השלטון המקומי והארצי בכל רחבי ישראל יש המון מה ללמוד ממך ידידי ראש העיר שועאע מסארווה מנצור. על מנהיגות חדורת שליחות ומלאת אמונה, שקידמה ומקדמת את העיר לעבר הווה ועתיד מלא תקווה.

לצד הגאווה והצמיחה המפוארת כאן בטייבה, אנחנו רואים עדיין פערים מטרידים בין החברה היהודית לחברה הערבית בישראל. הדבר הזה מנוגד תכלית הניגוד למגילת העצמאות שלנו, ליסודות הערכיים עליהם קמה המדינה. למעשה, זו בדיוק האמירה שלקחה על עצמה ממשלת ישראל כשהעבירה לפני שבועות ספורים את החלטה 923, החלטה שאני מברך עליה, תוכנית המשך לתוכנית החומש לחברה הערבית שהחלה ב-2015. ההחלטה הזו וקודמתה, כמו גם אלה שאני מקווה ומאמין שעוד יבואו בהמשך, חשובות מאין כמותן. משום שהמדינה מצהירה באמצעותן – אני מחויבת.

אני מחויבת לצמצום הפערים בין האוכלוסייה היהודית לערבית; אני מחויבת לתקן את הקצאות המשאבים וכך לצמצם את הפערים בין האוכלוסיות; אני מחויבת למלחמת חורמה בפשיעה ובאלימות בתוך החברה הערבית שמקפחות את חיי האזרחים שלי. משום שזו האחריות שלי. אלה האזרחים והאזרחיות שלי.

ידידי ראש העירייה, כשנבחרת לראשונה בשנת 2015 הצהרת, בין השאר, שלא תרשה לעבריינים להתערב בהחלטות העירייה. אני חושב שבהצהרה זו ביטאת גם את האחריות לתיקון הנדרש, אחריות עליה מדברים שוב ושוב גם מנהיגים נוספים ושליחי ציבור של החברה הערבית – בממשלה, בכנסת וברשויות המקומיות. החברה הערבית חייבת לנער את הגורמים העברייניים מעליה. להתעקש להאמין במוסדות המדינה – ולעבוד לצדם במיגור הפשיעה והאלימות. להוקיע כל שימוש באלימות כדרך לפתרון מחלוקות, כדרך להשלטת סדר. נכון, יש דרך ארוכה שעלינו לעבור כדי לשקם את האמון בין החברה הערבית בישראל למוסדות המדינה. השיקום הזה לא יקרה בלי מחויבות מלאה – בהצהרה ובביצוע – של מדינת ישראל. אבל אמון אי אפשר לשקם במעמד צד אחד. גם לאזרחים והאזרחיות השייכים לחברה הערבית בישראל יש תפקיד ויש חלק בשיקום האמון הזה. כחברה, כמשפחות, כרשויות, כבודדים.

זכיתי לשמוע היום חלק מבני הנוער של טייבה, חלקם גם נמצאים כאן איתנו. הם דיברו בכנות, בפשטות, מלב אל לב ואני לא רק האזנתי אלא גם ספגתי עמוק אל תוכי את הדברים שלהם. של הדור הצעיר של החברה הערבית. ואני לוקח את הקול החשוב הזה איתי הלאה.

לכם, הצעירים שנמצאים כאן ובני גילכם, לכם אני אומר – אני יודע. אני יודע מהו כובד האחריות שמוטל עלינו – המבוגרים. אחריות לייצר עבורכם עתיד טוב במדינת ישראל. אבל אני רוצה להגיד לכם שגם עליכם מוטלת אחריות. גם העתיד שלנו – שלי ושל בני דורי – מוטל בידיכם. אנחנו מאמינים בכם. אתם דור נפלא, ואתם תחלמו ותגשימו לנו עתיד נפלא.

אני מודה לכולכם על האירוח, מודה על השותפות, ומלא תקווה לעתיד שעוד נכון לנו. תודה לכם, היו ברוכים.