דברי הנשיא בטקס האזכרה הממלכתי לזאב ז'בוטינסקי

על אף שאת דבריי בהמשך אני רוצה להקדיש לאחדות וללכידות שאותן ז'בוטינסקי הציב כערך חשוב ביותר; אני מבקש לפתוח בנושא שמדיר שינה מעיניי וצף ועולה יותר ויותר בתקופה האחרונה ובימים האחרונים. כידוע לתלמידיו ולמוקירי זכרו, זאב ז'בוטינסקי ראה את החברה הערבית בישראל כחלק מהותי ובלתי נפרד מהמדינה, וכפי שכתב במפורש: "שם ירוה לו משפע, מאשר בן-ערב, בן-נצרת ובני". פעם אחר פעם הוא התווה בראייה כמעט נבואית את הדרך לנהוג בשוויון אזרחי, בשותפות, ובדאגה עמוקה לכל תושבי הארץ, ובוודאי עם הציבור הערבי בתוכה. ועל כן אני לא יכול שלא להביע את חרדתי ממה שמתחולל בימים אלה. גל הרציחות בחברה הערבית בישראל מאיים על כולנו. כל יום – כל יום! – בכל בוקר, בכל ערב, בכל מהדורת חדשות, אני שומע על עוד רצח, ועוד משפחה שעולמה חרב, ומתחלחל. אני קורא את הסיפורים, על ההורים, על היתומים, על האלמנות, והלב פשוט נקרע. רק בימים האחרונים שמענו שוב ושוב על טרגדיות שפוצעות את הנפש. מג'וזף רוחאנא מעוספיא; ועד רבאב אבו-סיאם מלוד שנרצחה בדם קר לנגד עיני בנותיה הקטנות; ושתי נשים שנפצעו מירי ברהט אתמול בבוקר, המקרה שאירע בלילה האחרון בדיר אל אסד, שרשרת בלתי פוסקת ובלתי נתפסת. אני מבקש בראש ובראשונה להביע את תנחומיי למשפחות האבלות, לאחל החלמה מהירה לפצועות ולפצועים, ומעל הכול לומר לאחינו ואחיותינו בני החברה הערבית שנמצאים בחרדה קיומית של ממש: אתם לא לבד! אנחנו לא אדישים למציאות הקשה הזאת. אנחנו – כולנו – במצב חרום לכל דבר! מדינה שבה נשים וילדים הולכים לישון ומפחדים שלא יקומו בבוקר היא מדינה מאויימת. עלינו לזכור: היום זה אצל השכן שלנו – ומחר אצלנו. לפשע ולטרור אין גבולות, ומדובר בטרור על כל המשתמע מכך. עלינו להילחם ברוצחים האלה מלחמת חורמה ולמגר אותם בכל מחיר.

"חד נס: לבן תכול, ואין שני". במילים האלה, תיאר זאב ז'בוטינסקי את העקרונות היסודיים שעליהם עמדה ועומדת תנועת בית"ר: אחדות ישראל, מתוך דבקות בלתי מתפשרת ברעיון הציוני. עיקרון לפיו ראוי שהעם כולו יהיה מגובש יחדיו תחת נס אחד, תחת דגל אחד, יחיד, ומיוחד, דגל ישראל, הדגל של כולנו. על הצורך הזה, באחדות, ביכולת לפעול יחד להשגה של מטרה משותפת, אני מבקש לדבר היום. כי המחלוקות הקיימות בתוכנו, לא התחילו היום, ולא ייגמרו מחר. הדור הצעיר שיעמוד כאן אולי יראה את הדימיון המאחד בין חלקת הקבר של הרצל לזו של ז'בוטינסקי. את האבן המרובעת והשחורה, את בני המשפחה שקבורים בסמוך, את היום הממלכתי שתוקן לזכר המנהיג הנערץ. אבל אני מאמין שהדור הזה צריך ללמוד גם על המחלוקת העמוקה, ולא פחות מכך – ללמוד מז'בוטינסקי ומבני דורו על ההתנהלות בתוך מחלוקת, ועל היכולת לדמיין את ה-יחד שלנו, אפילו כשהאתגרים הפנימיים נראים עצומים.

בזיכרון הלאומי שלנו, החלוקה למחנות פוליטיים – ימין ושמאל, מגולמת באופן מזוקק ביריבות שבין ז'בוטינסקי והתנועה הרוויזיוניסטית לבין בן גוריון ותנועת העבודה. יריבות שהייתה רוויה בעויינות, ובמחלוקות מרות, כאובות, עמוקות ויצריות, שאגב, נגעו בין היתר לאותו "חד-נס" של ז'בוטינסקי. אבל, וזה אבל חשוב וגדול שצריך להדגיש בימים אלה: בתוך כל המחלוקות הללו, היו גם הסכמות לא מעטות ולא מבוטלות, ודיאלוג, ושיח, וקשרי קרבה, ואפילו, אני מעז לומר – רגעים מסוימים של אחווה, גם בין האישים, וגם בין התנועות. גם ברגעים המקוטבים ביותר, ז'בוטינסקי ובן גוריון לא ויתרו על שלמות עם ישראל משום שהם ידעו שרק על בסיסה יוכל להתקיים הפרויקט הציוני של הקמת מדינת ישראל. הדוגמה הבולטת ביותר לערך הנעלה הזה שאני מזכיר בכל פעם מחדש – האחדות – היא המגעים שקיימו ביניהם ז'בוטינסקי ובן גוריון בלונדון – 1934, במה שנודע לימים כ"הסכמי לונדון". ז'בוטינסקי העריך מאד את יריבו הפוליטי, ובכתביו תיאר את היחסים ביניהם כמלווים בידידות ולבביות הדדית. ואכן, היום אנחנו יודעים היטב, שגם אם יישום ההסכמים נכשל, היה למפגשים האלה ערך! אפילו שהתנועה הרוויזיוניסטית פרשה באותה עת מההסתדרות הציונית, אפילו אז, הייתה לפגישות הללו, ולהלך הרוח הידידותי בין השניים – השפעה חיובית משמעותית גם על היחסים בין התנועות שהם עמדו בראשן וגם על החברה הישראלית כולה. כי עצם הפגישות והשיחות, עצם ההבנה שמותר להתווכח, אבל אסור לשרוף את כל הגשרים, עצם התפיסה של כולנו כ-יחד, כחלק משלם, מסיפור ענק ומלא גאווה ותקווה ששמו "ישראל" – כל אלה הם הלב של קיומנו כאן, הלב שלנו כעם וכאומה.

בעת הזאת, בפתחה של מערכת בחירות נוספת, כשקיטוב ועויינות אופפים את המרחב הציבורי, עלינו לזכור שכששני האבות המייסדים הללו פגשו האחד את השני, הם ראו אחים. שותפים למטרה, ובני אותו העם. הם כיבדו זה את זה, ועבדו יחד, זה עם זה. וכאן טמון העניין עצמו. גם אם אי אפשר לפתור לחלוטין יריבות פוליטית, ופערים אידאולוגיים, עלינו לבצע צעדים בוני אמון שתורמים להנמכת גובה הלהבות, עלינו לנהוג בהדר, ביושר, בכבוד ובדרך ארץ, והכי חשוב – עלינו לזכור שמעל לכל המחלוקות, כולנו עדיין עם אחד. "חד נס: לבן תכול, ואין שני".

יהי זכרו של זאב ז'בוטינסקי ברוך ונצור בליבנו לעד.