דברי הנשיא בקונגרס העולמי ה-18 למדעי היהדות

מכובדי, לפני 200 שנה, ב 24 במרץ 1822, בפרוטוקול של ישיבת 'המכון למדעי היהדות' של "האיגוד לתרבות ומדע של היהודים", נכתבו מפיו של הרב דוקטור יום-טוב ליפמן צונץ, או – ליאפולד צונץ (Leopold Zunz), אבי "חכמת ישראל", המילים הבאות, ואני מצטט: "לפני שנוסד 'מדע היהדות' על ידי מכון זה, היו רק כל מיני סיפורים על היהודים. מאותו רגע שמדע חדש זה קם לתחייה, אירע לו מה שאירע לעצמות היבשות של יחזקאל, הוא התעורר, קם, קרם עור וגידים".

דומני שאם צונץ, היה מגיע היום, ל'קונגרס העולמי למדעי היהדות' כאן, באוניברסיטה העברית בירושלים, חווית החזרה לחיים של "העצמות היבשות" הייתה עוצמתית עבורו פי כמה וכמה. כמו בסיפור המפורסם על משה רבינו, המגיע לבית מדרשו של רבי עקיבא, ואיננו מצליח להבין את הנלמד שם, גם צונץ בוודאי היה מסתובב כאן, כהלום רעם. לא רק בשל מיקומו של הקונגרס, בירושלים הבנויה – בירת הנצח של העם היהודי. אלא גם בגלל הצמיחה, ההתפשטות, והגיוון, בתחום ה"מדעי" שהוא וחבריו ייסדו. הוא היה משתאה כיצד, הפולקלור, השירה, החסידות, המאה ה-20, הציונות, הדמוגרפיה, מדעי החברה, ועוד ועוד, הם כולם חלק מ'מדעי היהדות'. אני מניח שהוא היה משתאה במיוחד, אולי, אולי!, אפילו שבע רצון, למול חוקרות צעירות וחוקרים צעירים, שסוללים דרכים חדשות בתחום שמכונה: "מדעי הרוח הדיגיטליים", ושעוסקים בין היתר ב"איתור אוטומטי של קשרים בטקסטים ככלי לניתוח ספרות ההלכה", כשמה של אחת ההרצאות הנישאות בקונגרס הזה.

הקונגרס המרשים הזה, הוא בפני עצמו הוכחה להישגים של מדעי היהדות ומחקר היהדות. מדובר כאן במרחב שהוא 'עץ חיים' למחזיקים בו. מרחב של מחקר שמעמיק את הזהות היהודית שלנו, את השפה הדתית והרוחנית שלנו, ופותח לנו, לכולנו, אפיקים חדשים ומקוריים של חשיבה, על מי אנחנו, ולאן מועדות פנינו.

אני מבקש להוסיף ולומר הערב גם כמה מילים על גאווה ועל תקווה, בהקשר של מדעי היהדות. ראשית – על הגאווה: כבר לפני 70 שנה, התחייבה ממשלתו של דוד בן גוריון – לפעול, ואני מצטט: "להעמקת התודעה היהודית בקרב הנוער הישראלי, להשרשתו בעבר העם היהודי ובמורשתו ההיסטורית ולהגברת זיקתו המוסרית ליהדות העולמית […] מתוך הכרת שותפות הגורל והרציפות ההיסטורית המאחדת את יהודי כל העולם לדורותיהם ולארצותיהם". כך התחייבה הממשלה.

בהתחייבותה זו של ממשלת ישראל, כבר בשנות המדינה הראשונות, מהדהדת התובנה לה היו שותפים רבים ממנהיגי התנועה הציונית לגווניה בשנות העיצוב שלה. תובנה אותה ביטאו ביאליק, כצנלסון, בובר ועוד רבים וטובים. תובנה לפיה היהדות חייבת לשמש יסוד בבניית הזהות הישראלית, ועל כן חייב להיות ביהדות מרכיב תמידי של: לימוד, עיון, מחקר, התחדשות, חיבור ובחירה; והכול מתוך שיקוף של הכלל של "שבעים פנים לתורה". לתובנות האלה, שתורגמו כאמור להחלטות ביצועיות ולעשייה בשטח, הייתה השפעה עצומה. מדינת ישראל של היום היא כר פורה לצמיחה מגוונת ורבת פנים של עושר יהודי; והיא אף הפכה, כפי שהקונגרס החשוב והעשיר הזה מוכיח היטב, ללב הפועם של התחייה היהודית, גם במובן של מחקר ומדע. יש לנו הרבה מאד במה להתגאות – לנו כעם, לנו כחברה, ולנו כמדינה.

ובאשר לתקווה – האתגר המרכזי של החברה הישראלית והעם היהודי, הוא גיבוש זהות יהודית איתנה, עמוקה, ועם זאת ביקורתית, פתוחה, מגוונת, רחבת אופקים, דינאמית ופורצת דרך. וברור תפקידם המשמעותי של מדעי הרוח ומדעי היהדות, בהתמודדות המוצלחת עם האתגר הזה, שהוא גם הזדמנות אדירה. אנחנו, כמדינה, כעם, ולא פחות מכך – מוסדות הלימוד והמחקר: צריכים לעשות מאמץ, להפיץ, להנגיש, ללמד ולפתוח, את שערי 'מדעי היהדות', לקהלים נוספים וחדשים, ממנעד רחב של זהויות וגילים. אנחנו חייבים לפתוח את שערי הדעת, ולאפשר לעוד ועוד אנשים ונשים, מכל שדרות הציבור והקבוצות בישראל, ובמיוחד מהדור הצעיר, להכיר בצורה עמוקה יותר את אוצרותינו, את ארון הספרים שלנו, את קווי המתאר שלנו – שכל אלה הם נשמת אפנו. ואני מביע בזאת את תקוותי, תקוותנו, שנמשיך לקיים את ייעודנו, שנמשיך לבסס את תקוותנו שהיא בת הרבה יותר משנות אלפיים. ושננחיל את מדעי היהדות, באופנים המגוונים שאותם תיארתי בפניכם. תודה לכם מלומדים, חוקרות, מורים, סטודנטיות, ושותפים מהארץ ומהעולם, על תרומתכם. ומי יתן ויתקיים בנו דבר הנביא: "כי לא בחיל ולא בכח כי אם ברוחי, אמר ה'". תודה לכם. עלו והצליחו.