טור מקור ראשון – 50 לפטירת יעקב הרצוג

דודי היקר, הרב ד"ר יעקב דוד הרצוג ז"ל היה עילוי. עילוי אמיתי. איש רוח ומעש, מוח אנליטי מזהיר, גודש של ידיעות, רוחב אופקים בלתי רגיל, סקרנות אינטלקטואלית שאינה יודעת שובע וכח הסתכלות חודר. בטרם נקטעה הקריירה שלו, כאשר נפטר בטרם עת לפני יובל שנים, כבר הספיק למלא תפקידים בש"י, שירות הידיעות של ההגנה; להצטיין במה שהוגדר כ"שליחויות עדינות" בתורכיה במלחמת העולם השנייה בתור מזכיר "הוועד להצלת יהודים"; להוציא תרגום ופירוש באנגלית לחלקים נרחבים מהמשנה; להשלים דוקטורט במשפטים; לקבל הסמכה לרבנות; לטוות קשרים מדיניים ובין-דתיים חיוניים; לבנות מערכות יחסים חשובות עם העולם הנוצרי על עדותיו השונות לרבות הוותיקן; ולכונן לראשונה דיאלוג פורץ דרך עם המלך חוסיין ובית המלוכה הירדני בימים שבהם הדבר נראה דמיוני לחלוטין.

לאלה נוספו כמובן התפקידים הממלכתיים החשובים שאותם מילא מקום המדינה ועד מותו. הוא היה יועצם המדיני הקרוב של דוד בן גוריון, לוי אשכול וגולדה מאיר, ציר בוושינגטון, יועץ בכיר במשרדי הדתות והחוץ, שגריר בקנדה, ובתפקידו המשמעותי ביותר – מנכ"ל אגדי של משרד ראש הממשלה. באחת התמונות שהייתה תלויה בביתו נכתבה ההקדשה הבאה: "לצפנת-פענח של מדיניות ישראל", על החתום: דוד בן גוריון. הכינוי הזה, אשר מיוחס ליוסף, הלם אותו מאד.

דו קרב אינטלקטואלי – בין דוד לגוליית

שמו של יעקב הרצוג התפרסם באופן יוצא דופן בישראל ובעולם כולו בשנת 1961, בעקבות הוויכוח הפומבי שיזם עם ההיסטוריון הבריטי פרופסור ארנולד טוינבי, שנחשב להיסטוריון המשפיע, הפופולרי והנערץ של זמנו – באוניברסיטת מקגיל שבקנדה. קשה להפריז בעצמת השפעתו של טוינבי ובהשפעתם של עשרות הכרכים והמאמרים שפרסם ושתורגמו ללמעלה משלושים שפות. גולת הכותרת של פעילותו ההיסטורית המדעית הייתה סדרה של שנים עשר כרכים: 'מחקר של ההיסטוריה' (A Study of History ). סדרה שבה בחן טוינבי את עלייתן ונפילתן של עשרות ציוויליזציות תוך שהוא מנסה לזהות דפוס היסטורי באופן שבו ציוויליזציות ואומות מגיבות בחכמה ויצירתיות לאתגרים, עולות לגדולה, שוקעות בניוון ומתפוררות עד לקריסתן הצפויה. הסיכום המקוצר של סדרת הספרים A Study of History בכרך אחד נמכר בארצות – הברית בלבד בכ-300 אלף עותקים.

חריפה במיוחד הייתה שפיטתו ההיסטורית של טוינבי את העם היהודי ואת הציונות. העם היהודי, טען טוינבי, נשאר בתוך העמים כמאובן היסטורי. היהודים הנושאים את גורלם ואת מסורתם אינם רקמה חיה, אלא שריד מת. הניסיון להחיות את העם היהודי בציון, כמוהו כניסיון להקים לתחייה דינוזאורים ב'פארק היורה'. מסוכן, לא רלוונטי, ואפילו אכזרי. ומכאן, הסיק טוינבי, שהציונות שניסתה להחיות את הלאום היהודי ה"מאובן" בהקמת מדינת ישראל, הביאה אסון על הפלסטינים וערביי האזור, כך שלמעשה, לטענתו, ישראל היא מדינה שנולדה בעיוות ובחטא.

אל מול טוינבי, 'גוליית' האינטלקטואלי, 'המחרף את מערכות ישראל', התקשו מדינת ישראל והעם היהודי למצוא מענה. רק לאדם אחד היה את העוז להציב אלטרנטיבה – דודי, ד"ר יעקב דוד הרצוג, שכיהן אז כשגריר ישראל בקנדה. וכך, פנה דודי לפרופסור טוינבי, ששהה באותה עת בשבתון בקנדה, והזמין אותו באופן רשמי לדו-קרב רעיוני והגותי, ולמעשה לוויכוח פומבי על דבריו.

רבים חרדו, חששו וניסו להניא את דודי מלגשת אל הדו קרב האינטלקטואלי הזה. הם פחדו שזה "גדול עליו". החשש מהפסד אינטלקטואלי ומדיני היה גדול, אך יעקב הרצוג לא נרתע, ויסודות הדיון אשר הניח אז, אודות מהותו ההיסטורית של העם היהודי וצדקת דרכה של מדינת ישראל, חשובים ורלוונטיים עד היום, ולמעשה בכל דור ודור. הוויכוח הזה השפיע על דור שלם של צעירים יהודים, בהם מי שנכחו בוויכוח ומי ששמעו ונחשפו על ידי כלי תקשורת מכל הסוגים, בכל רחבי תבל.

במידה רבה אני מאמין שהנחישות הזאת, להגן על כבודו של עם ישראל ועל עקרונות היסוד של מדינת ישראל ושל הציונות, בפני כל תוקף, מתנגד או מאיים, היא מהמאפיינים האישיותיים הבולטים של שני האחים – אבי, חיים הרצוג, לימים הנשיא השישי של מדינת ישראל, ואחיו הצעיר ממנו – יעקב. בדיעבד, קשה שלא לראות בבירור שהתכונות האלה הן תוצר ישיר של חינוך אותו קיבלו מבית, דהיינו מהרב הראשי לישראל הרב ד"ר יצחק הרצוג והרבנית שרה הרצוג. הם זכרו היטב כיצד הפגינו הוריהם נגד הספר הלבן הבריטי, וכיצד נאבקו כנגד שתיקת משפחת העמים בימיה החשוכים של השואה; הם הבינו כי האחריות, גם אם היא כבדה, מוטלת על כתפיהם, ולא נרתעו מלשאת בה בכבוד.

משפט ההיסטוריה – חוק ואחריות

הוויכוח, הדו-קרב, אמנם התקיים בעבר אבל משמעויותיו רובצות לפתחנו גם היום.

טוינבי תפס את ההיסטוריה כתהליך נוקשה. מכני. סצנת דפוס שבה תוצאה אחת מובילה כמעט בהכרח לתוצאה אחרת. הציוויליזציות כולן, התרבויות, עולות ונופלות על פי 'חוק ההיסטוריה' אשר ממנו אף ישות לא יכולה לחמוק. המאובן היהודי, כך הוא גרס, לא יוכל לחמוק ממלתעותיה של ההיסטוריה. הוא לא חמק מהן בעבר והוא לא יחמוק מהן בעתיד. העם היהודי התחיל את דרכו כאומה צומחת בשולי המזרח התיכון, הקים ממלכה, פיתח דת ותרבות, היה בשיא עוצמתו, ומאז הוא הידרדר ודעך. ניסיונות ההחייאה של הקמת מלכות ישראל השנייה, בבית שני, גם הם לא צלחו, והעם, כמו עמים רבים אחרים לפניו, ירד לנצח מבימת ההיסטוריה. הניסיון להקים מדינה יהודית בארץ ישראל, כך טען טוינבי, הוא שריד של אימפריאליזם מערבי, תוקפני, שתוצאותיו אכזריות.

הרב ד"ר יעקב הרצוג, סבר כי "להיסטוריה יש היסטוריה", כפי שניסח זאת אחד מענקי הרוח של הדורות הקודמים, פרופסור יעקב טלמון ז"ל. ההיסטוריה איננה גוש מוצק, נתון עובדתי אובייקטיבי. משמעותו של כל מאורע היסטורי נבחנת בשני מישורים: הראשון, כיצד רואים אותו בני דורו ואיזה רושם הוא הותיר עליהם; והשני, כיצד רואים אותו בני הדורות הבאים ואיזה רושם ומשמעות הוא מותיר עליהם. ההיסטוריה, לתפיסתו, איננה צילום כי אם ציור, ואת הציור – אנחנו מציירים, ואנו אלה שנותנים לו תוכן ומשמעות.

לדוגמה, איחודה של גרמניה על ידי ביסמרק נחשב מאורע היסטורי כבר ברגע שבו התרחש. אבל לעומת זאת, כשב-1903 התרחש וויכוח בין מהפכנים מרקסיסטים מזי רעב – האם מישהו ידע אז להצביע ולומר שהוויכוח הזה הוא מאורע היסטורי שממנו תצמח ברית-המועצות ותתרחש המהפכה הבולשביקית שתשפיע על חייהם של מיליוני בני אדם? לעיתים רק ממרחק הזמן אנחנו שבים ומעניקים לאירועים שהתרחשו בעבר משמעות.

יתרה מזו, דודי גם האמין שלהיסטוריה יש משמעות מוסרית. הוא ידע היטב שבשונה מההיסטוריון היווני תוקדידס או מזה המוסלמי אבן חלדון, שניסו גם הם לתאר את חוקי ההיסטוריה, כותב 'דברי הימים' בחן את ההיסטוריה על פי אמת המידה של 'ויעש את הטוב' או 'ויעש את הרע' בעיני ה'. כך שהתפיסה היהודית שואלת: כיצד אנחנו שופטים את ההיסטוריה? מהי אמת המידה שלנו?

וכפי שמסכם טלמון:

"מול טוינבי, משורר השקיעה וההתפוררות של תרבויות, ניצב יעקב הרצוג בעל הביטחון של עם (ואני הקטן מוסיף: עם חי, קיים, נושם ועצמאי – במדינתו הריבונית), אשר איזכור ראשון של קיומו בתעודה זרה – הכתובת המצרית המפורסמת מ 1230 לפנה"ס – כבר מודיע על כיליונו "מבלי להשאיר אחריו זרע".

טיעוניו אלה של יעקב הרצוג עמדו לנגד עיניי, כשלפני מספר שבועות התארחתי בכנס לציון 125 שנה לקונגרס הציוני הראשון בבאזל. הרי ברור וידוע שב-1897, כשהקונגרס הזה התרחש כמעט אף אחד בזירה הבינלאומית וגם רבים מבני העם היהודי לא שמעו עליו. רק ממרחק הזמן אנחנו יודעים להצביע על הרגע ההוא כרגע שבו הונחו היסודות המדיניים והפוליטיים להקמת מדינת ישראל, מאורע היסטורי ששינה את פני העם היהודי והאנושות כולה.

בימים ההם בזמן הזה

אמנם טוינבי חזר בו לבסוף מחלק מעמדותיו בעקבות הוויכוח, במהלך שבאופן מעט אירוני נחקק אף הוא בספרי ההיסטוריה; אבל גם כיום יש היסטוריונים שסבורים, במעין טענת המשך לטענותיו של טוינבי, ש"היהדות הייתה ועודנה דת שבטית ומכונסת בעצמה, שאכפת לה מאוד מגורלו של עם קטן אחד ומקורותיה של ארץ זערורית, אך אין לה עניין עמוק במרבית תושבי כדור הארץ, ולכן אין פלא שחשיבותה ההיסטורית מצומצמת". אינטלקטואלים אחרים ממשיכים, כמו טוינבי, לראות במדינת ישראל מעין גשר פיקוד של האימפריאליזם המערבי, ומאמצים עמדות רדיקליות אף יותר התומכות ב-BDS ובהחרמת ישראל.

הדיונים על צדקת דרכה של ישראל, צדקת דרכה של הציונות ותרומתה של היהדות הם לעולם אינם דיונים ששייכים אך ורק לעבר. הם מתרחשים היום, והם חריפים במיוחד בקרב העילית האינטלקטואלית. חמישה אחוזים בלבד מאזרחי ארצות הברית תומכים ב-BDS אך בסקר בקרב בוגרי אוניברסיטת הרווארד במחזור של 2022, הביעו 34 אחוזים מהסטודנטים תמיכה ב-BDS. צדקת דרכו של העם היהודי וצדקת דרכה של הציונות נתונים תחת מתקפה עזה.

גם מי שטען כי תרומת היהדות לעולם שולית, נאלץ בסופו של דבר להודות שתרומת היהודים להיסטוריה האנושית היא משמעותית מעבר לכל פרופורציה. אלא שדרך חכמה ואמיצה הרבה יותר תהיה כפי שהציע דודי ז"ל – לשוב ולהתייחס להיסטוריה כציור בהתהוות, לקחת עליה את האחריות, לטעון אותה במשמעות, ולהמשיך לעצב אותה.

צדקת דרכן של היהדות והציונות טמונה לא רק בעברן המפואר, ברעיון צלם הא-ל אותו הורידו לעולם, בתקווה לעולם טוב יותר, ב"צדק צדק תרדוף", או בשאלות האתיות אותן הן מעלות במלוא עוצמתן. צדקת דרכן של היהדות והציונות טמונה גם ביכולת שלהן ובחובה שלהן להמשיך להיות משמעותיות, צודקות, מעצבות אמות מידה וערכי מוסר, אנושיות ודמוקרטיה, שרלוונטיים ועכשוויים לשאלות ההווה והעתיד. צדקת דרכן של היהדות והציונות תבוא לידי ביטוי אם נראה בהן ייעוד ולא רק גורל.

בסופו של יום, הישגיה המופלאים של מדינת ישראל הם הוכחה, אמפירית אפילו, לטעויות הבסיסיות בטיעוניו של טוינבי. העובדות האלה, המציאות הזאת, הן שיקוף ברור של צדקתו של יעקב הרצוג.

ההיסטוריה חיה בתוכנו, והעם היהודי חי ומחיה אותה, יומם וליל. אני בטוח שברגעים אלה ממש, נכתבת ההיסטוריה של העתיד, בשפת התנ"ך, כאן, במדינת ישראל. יתכן שאלו מחקרים פורצי דרך, חידושים תורניים ואמוניים נשגבים, טכנולוגיות שמאפשרות פיתוח סביבתי בר קיימא או תובנות רוחניות ופסיכולוגיות עמוקות.

דבר אחד ברור, תרומתה של מדינת ישראל היא תרומתה של היהדות ולא פחות מכך היא ניצחונה של הציונות שהאמינה ועודנה מאמינה שיש לקחת אחריות מוסרית וערכית על ההיסטוריה, ולעצב אותה לקראת עתיד יותר טוב ומתוך מחויבות לתיקון עולם.

בסיום דברי, אזכיר את דודתי פנינה ז"ל, רעיית דודי ואשת ציבור מרשימה, שגידלה את ילדיה לתפארת לאחר מותו; את בת דודתי שירה הרצוג ז"ל האהובה והקרובה לי כאחות, שהלכה לעולמה בטרם עת; וכמובן את אלינורה הרצוג וד"ר יצחק שי הרצוג שיבדלו לחיים טובים וארוכים, ילדיו ובני דודי, אשר זכרו והיעדרו הכואב של הרב ד"ר יעקב הרצוג נוכח בחייהם יום יום.

יהי זכרו הטוב ותרומתו למדינת ישראל ולעם היהודי ברוכים ונצורים בלבנו לעד.