דברי הנשיא באירוע ההנצחה לזכר חללי הטבח באולימפיאדת מינכן

יקיריי בני משפחות הנרצחים, ניצולי הטבח במינכן, מכובדי נשיא גרמניה ומכובדי ראש ממשלת בוואריה וראש עיריית מינכן, מנהיגות, מנהיגים ובכירי ממשל מגרמניה ומישראל, נציגי ומנהלי הוועדים האולימפיים, מנהיגי הקהילות היהודיות בגרמניה, אהוביהם, חבריהם, ומוקירי זכרם של הנרצחים, מכובדי כולם.

"למה היה כאבי נצח ומכתי אנושה, מאנה הרפא". כך שואל הנביא ירמיהו, וכך אנחנו שואלים היום. גם בחלוף חמישים שנה מאז הרצח המחריד של אחד עשר הספורטאים הישראלים כאן ובכפר האולימפי במינכן, באכזריות ובדם קר – הכאב הוא נצחי. והאירוע הנורא נותר כפצע – שממאן להרפא.

כל מי מאיתנו שזוכר את השעות החשוכות והאינסופיות של ספטמבר המר ב-1972, נושא בליבו את אותה צלקת, את אותם רגעים בהם עקבנו בחרדה איומה ובדאגה אין קץ אחרי הדיווחים הסותרים, שהגיעו כל כמה שעות מהכפר האולימפי במינכן. התקשינו להאמין שספורטאים שופטים ומאמנים יהודים וישראלים מוחזקים בידי טרוריסטים על אדמת גרמניה. ייחלנו כל כך לסוף אחר. אבל לדאבון הלב, ולשברו, תקוותינו התבדו. בחלוף יממה בישרו לנו את הקשה שבהודעות: "איש מהם לא שרד". אף על פי שהייתי רק נער צעיר – לא אשכח לעולם את אותו בוקר נורא עת נסעתי עם אבי חיים הרצוג זכרו לברכה; ושמענו ברכב, יחד, בנשימה עצורה, את החדשות המחרידות. לא אשכח את הדמעות שנקוו בעינינו, את תחושת ההלם המוחלט את האבל, הקדרות, והיגון העמוק, שעטפו מדינה שלמה, כאשר מה שכונה "האולימפיאדה השמחה" – הפך באחת לרגע השפל החשוך ביותר בקורות הספורט העולמי, ובתולדות האולימפיאדה.

י"א הספורטאים זכרם לברכה, קורבנות הטבח במינכן; באו לפני חמישים שנה לאולימפיאדה על אדמת גרמניה, בשם רוח הספורט. הם באו בשם רוחה של התנועה האולימפית; רוח של אחווה, של ידידות ושל רעות. רוח של אחדות, של לכידות ושל סולידריות חברתית. בין מדינות ובין עמים.

הם נרצחו באכזריות ובדם קר, על ידי ארגון טרור פלסטיני – רק בגלל שהיו יהודים, רק בגלל שהיו ישראלים. הטבח הברוטאלי והאכזרי, שגדע את חיי אחד עשר ספורטאים ישראלים, ואת חייו של שוטר גרמני, היה טרגדיה אנושית אדירה של רמיסה של ערכי המוסר והצדק, של מחיקת כבודו של האדם, של אובדן צלם אנוש. זה היה רגע שבו כבה הלפיד האולימפי. עבורנו, כעם וכמדינה – הטבח הזה היה ועודנו אסון לאומי. הוא חילל את הקדושה המאחדת והמלכדת של האולימפיאדה – סמל הספורט; והכתים בדם את דגלה. דגל חמש הטבעות האולימפי, לעולם לא יהיה כפי שהיה.

עשרות רבות של שנים נמנעו גרמניה ונמנע הוועד האולימפי הבינלאומי מהנצחת אחד-עשר הספורטאים. לצערן ולכאבן של משפחות הקורבנות על אובדן יקיריהן, לייסורים ולדמעות, וגם לצלקות הטראומטיות שאותן נשאו הניצולים והשורדים לאורך השנים, התווספו כאבי האדישות והפניית העורף. אלה היו שנים שבהן נדמה שנשכחה אמת אחת פשוטה: זוהי לא טרגדיה יהודית וישראלית, זוהי טרגדיה עולמית! טרגדיה שיש להזכיר ולהנציח בכל אולימפיאדה, וללמד את לקחיה מדור לדור. טרגדיה שמדגישה לנו שוב ושוב, כי אין דבר הפוך יותר מספורט מאשר טרור, ואין דבר הפוך יותר מטרור מאשר הרוח הספורטיבית.

אסור שהעולם ישכח את מה שקרה באולימפיאדת מינכן. אסור שהעולם ישכח: המלחמה בטרור, בכל מקום, בכל זמן, חייבת להיות משותפת, נחושה ותקיפה. עתיד החברה האנושית, תלוי בכך שנקדש את הטוב, ובה בעת – שנוקיע וננצח את הרע. במובן הזה, ולא רק בו, החלטתה של גרמניה מהימים האחרונים – שאני שב ומודה במיוחד לידידי הנשיא פרנק-ולטר שטיינמאייר, על מאמציו העצומים, ועימו לממשלה הפדרלית, לממשלת בוואריה, ולעיריית מינכן – על קבלתה; החלטה לקחת אחריות על המחדלים סביב הטבח ואחריו, לאפשר לחקור אותם באופן אובייקטיבי ויסודי, ולפצות את בני משפחות הקורבנות, היא חלק מקידוש הטוב והניצחון על הרע, ויש בה, בתום חצי מאה, צעד מוסרי חשוב וצודק, כלפי הקורבנות, כלפי המשפחות, וכלפי ההיסטוריה.

בשפה העברית יש מילה ייחודית למי שנרצח ונהרג באסון. אדם כזה נקרא "חלל". אותה מילה – "חלל", מתארת בעברית גם "מקום ריק", חסר. כל אחד מי"א חללי מינכן היה עולם ומלואו. למשפחתו, לאוהביו, ולעמו. כל אחד הותיר אחריו חלל – שלא יתמלא לעולם; וקטנו המילים מלנחם אתכם – בני המשפחות השכולות האהובות והיקרות. אומץ ליבכם, דבקותכם בחיים, ודורות ההמשך שלכם – שחלקם איתנו כאן – המחויבים לצו הזיכרון ולצו החיים והמשמעות, כל אלה הם מופת לכולנו, והם מצבת זיכרון מפוארת וגאה – לזכר הנרצחים. יהי זכר חללי הטבח באולימפיאדת מינכן שמור בליבנו לעד.