נשיא המדינה נשא דברים בטקס האזכרה הממלכתי לדוד בן גוריון ז"ל במלאות 48 שנים לפטירתו

נשיא המדינה:

"השליחות הזאת, לחיזוק הממלכתיות שלנו, מונחת במידה רבה על כתפינו, נבחרי הציבור ומנהיגיו. זוהי בעיניי שליחותו המרכזית של איש הציבור הישראלי בימים האלו: להשיב ממלכתיות ליושנה. ממלכתיות שרואה את הצרכים המשותפים. ממלכתיות שמעצימה את ה"יחד" שלנו. ממלכתיות שמאפשרת לנו לייצר סדרי עדיפות לאומיים. ממלכתיות שמכתיבה את התנהלותנו – יחד, עם ואל מול המדינה ומוסדותיה."

נשיא המדינה יצחק הרצוג נשא דברים היום, יום רביעי, ו' בכסלו, 10 בנובמבר, בטקס האזכרה הממלכתי לדוד בן גוריון ז"ל במלאות 48 שנים לפטירתו.

נשיא המדינה פתח את דבריו ואמר: "דוד בן-גוריון, אבי האומה הישראלית, אבי הממלכתיות הישראלית. קצרה היריעה מלפרט עד כמה ניכרות טביעות אצבעותיו בכל תחום בחיי המדינה. כמה הרחיק לראות, כמה הפליג בחזונו. מי שגדולתו ניכרה בחייו, מי שגדולתו ברורה לכל, גם כמעט יובל שנים לאחר לכתו."

"הממלכתיות- אותו מושג חמקמק אשר גם היום לא תמיד מובן דיו הוא עמוד תווך בתפיסתו של בן-גוריון. הממלכתיות- היא זו אשר קבעה כי כל האזרחים, המגזרים והגופים ביישוב חייבים להכיר בעליונות סמכותה של המדינה, ובשמירה על המוסדות שמאפשרים את תפקודה התקין. ואכן, משימתה העיקרית של הממלכתיות צלחה: היא גייסה את העם, למרות חילוקי הדעות ושונות האינטרסים, לתהליך הקמת המדינה וביסוסה. בן-גוריון לא רק דיבר בשם הממלכתיות, הוא גם נקט במעשים אשר שירתו את מטרותיה. גם אם היו שנויים במחלוקת, גם אם היה ברור שיעוררו ביקורת קשה, למען הממלכתיות – בן-גוריון החליט – וביצע. כדי להבטיח את קיומו ועוצמתו של צבא ההגנה לישראל, שזה עתה עשה את צעדיו הראשונים, החליט בן-גוריון הן על פירוק המחתרות והן על פירוק הפלמ״ח. זה היה צעד עצום, וכמעט בלתי נתפס במדינה שאך נולדה. שלא לדבר על החלטותיו להשליט מרות של צבא אחד לעם אחד." הנשיא הוסיף ואמר: "מכובדיי, אנו זקוקים לממלכתיות היום אפילו יותר מאשר בעבר. הממלכתיות שאנו זקוקים לה היום – בשעה שנדמה שהמתיחות הפנימית בישראל הגיעה לשיאים חדשים – אינה מבטלת חלילה את הביטוי והנוכחות הראויים למגוון הקהילות, האמונות, הדעות ואורחות החיים –  החיות בישראל, ולצורך שלהן בייחוד ובמידה מסויימת, לעיתים, אף בבידול. זוהי נקודת החוזקה שלנו. ולצד כל זאת, אנחנו חייבים לזכור כל העת עד כמה חשוב תמיד לחזור ולחזק את המכנה המשותף שלנו, זה אשר גם במציאות רב-גונית ורב-תרבותית, מטפח את הסולידריות שלנו, ומחזק את החוסן ואת הלכידות שלנו. השליחות הזאת, לחיזוק הממלכתיות שלנו, מונחת במידה רבה על כתפינו, נבחרי הציבור ומנהיגיו. זוהי בעיניי שליחותו המרכזית של איש הציבור הישראלי בימים האלו: להשיב ממלכתיות ליושנה. ממלכתיות שרואה את הצרכים המשותפים. ממלכתיות שמעצימה את ה"יחד" שלנו. ממלכתיות שמאפשרת לנו לייצר סדרי עדיפות לאומיים. ממלכתיות שמכתיבה את התנהלותנו – יחד, עם ואל מול המדינה ומוסדותיה. מתוך כבוד לחוק ולמשפט, למערכות הביטחון, לשירות הציבור! לעובדי המדינה ובהם – צוותי הוראה, רפואה ועבודה סוציאלית, כוחות השיטור וההצלה ועוד ועוד. כבוד לסמלינו שלנו. מתוך הבנה

הדפוסים הללו נוכחים בשנים האחרונות בכל צדדי המפה הפוליטית ובכל רחבי הארץ. כשאנחנו ממהרים לתייג כל אדם – ואפילו משרתי ציבור מסורים – כ"איתנו" או "נגדנו" – אנחנו פוגעים בדמוקרטיה הישראלית. כשאנחנו מתנצחים רק כדי לנצח – אנחנו פוגעים בדמוקרטיה הישראלית. כשאנחנו מבטלים עמדה, בלי בכלל להקשיב – אנחנו פוגעים בדמוקרטיה הישראלית. ובכנות גמורה גבירותי ורבותי, אף צד בפוליטיקה הישראלית איננו חף מכל אלה. המצב הזה מזין את עצמו ומתעצם; ומתגלגל לכדי השפעה על כל השיח הציבורי ובמיוחד ברשתות החברתיות, ועל תרבות הוויכוח הפוליטי בישראל; מכשיר חרמות והתעמרות וסתימת פיות ופחד להביע את דעתך; מהווה מודל גרוע מאוד לחיקוי לצעירות ולצעירים שלנו; מכרסם בחוסן הלאומי שלנו; וכמעט שאיננו מותיר לנו מכנה משותף. ואז – הדמוקרטיה אולי מנוכסת לעתים לצד כזה או אחר, אבל היא לכאורה אינה של כולם. ואם הדמוקרטיה לא של כולם, היא לא של אף אדם. כי כך עובדת דמוקרטיה

כאמור, אני שב ומדגיש: האחריות למצב איננה מוטלת על צד אחד בלבד, ולכן כל הצדדים חייבים להירתם לטובת השינוי. הדרך היחידה, היחידה, לבסס מחדש את אמון הציבור הישראלי בדמוקרטיה, עוברת בהבנה היסודית, שאין לאף צד בעלות על הדמוקרטיה הישראלית. שלא רק אני, אלא גם מי שחולק עלי – מאמין בדמוקרטיה הישראלית. שלא רק אני, אלא גם מי שחולק עלי – מאמין בזכותו של הרוב לקבוע ובחובתו לשמור על זכויות המיעוט. שלא רק אני, אלא גם מי שחולק עלי – שואבים את זהותם ממגילת העצמאות של מדינת ישראל, ומאמינים גם, כלשון המגילה: ב"זכותו הטבעית של העם היהודי להיות ככל עם ועם, עומד ברשות עצמו במדינתו הריבונית" – וגם בחובתה של מדינת ישראל לקיים, שוב, כלשון המגילה: "שוויון זכויות חברתי ומדיני גמור לכל אזרחיה". שלא רק אני, אלא גם מי שחולק עלי – פטריוט ישראלי, איש הארץ הזו, שאוהב אותה בכל ליבו.

שמותר לבקר, ולעתים רצוי לבקר, אבל אל לנו לשמוט את הקרקע הממלכתית מתחת רגלינו. הרי מה היא אותה ממלכתיות שהכרחית לנו, אם לא שני זוגות משקפיים: באחד אנו רואים את המדינה בראי אזרחיה. ובשני אנו רואים את האזרחים בראי המדינה."

"אני חוזר ואומר, זוהי תפיסת הממלכתיות העכשווית בעיניי: לראות את המדינה בראי אזרחיה. ולראות את האזרחים בראי המדינה. להבין שאנחנו חלק ממשהו, מישות מדינית היסטורית ומופלאה, יהודית ודמוקרטית, עם עולם ערכים וזהות. כפי שכתב בן גוריון עם כינון המדינה: "המדינה היא המסגרת הממלכתית של האומה". הרי להיות אזרחית או אזרח במדינת ישראל זה לא פרט בירוקרטי ושולי. זוהי זכות גדולה כי המדינה היא שלנו, והשייכות הזאת הופכת אותנו למי שאנו. הממלכתיות מלמדת אותנו לא רק איך להסכים, אלא גם איך להתווכח, איך לבקר בצורה הגונה ובונה; באופן שלא מחריב אותנו ושורף את הגשרים בתוכנו, אלא מניח תשתיות לשותפות עתידית גם עם מי שחולק עלי, על בסיס ההבנה שאנחנו חלק מסיפור אחד ענק ששמו ישראל. הממלכתיות לא יכולה להישען אך ורק על מוסדות המדינה. היא חייבת להישען בראש ובראשונה על אמון הציבור ומתוכו."

הנשיא סיפר על פגישתו עם חניכי המכינה הקדם צבאית "הנגב" במדרשת בן גוריון ואמר: "גם כיום, דור העתיד שלנו נותן לנו סיבה לאופטימיות רבה. פגשתי כאן היום את "מכינת הנגב", שפועלת בשדה בוקר, פגשתי חיילות וחיילים, מפקדות ומפקדים, ואני אומר לכם – גדל כאן דור נפלא, דור משכיל, שואל, מקשה ומתעניין, שמלא עשייה, ולוקח אחריות. שמירתה של הממלכתיות בלב לבה של הישראליות צריכה להיות משימתו של הדור הזה."

בסיום נאומו, פנה הנשיא אל משפחת בן גוריון וסיכם: "אני תמיד אומר כי "מדוד עד דוד לא קם כדוד" – בעבורי המשפט הזה אינו קלישאה אלא תמצית מדויקת להערכה ולהערצה שאני רוחש לבן גוריון. נולדתי לשנותיו האחרונות כראש הממשלה. לא אשכח לעולם את ההתרגשות שאחזה בי כשזכיתי לפגוש אותו בהיותי בן 12; ובוודאי שלא אשכח את בתו הבכורה – גאולה ז״ל – שהייתה המחנכת שהשפיעה עלי יותר מכל. בכל פעם שאני קורא בכתביו, בכל פעם שאני לומד, שומע, מעמיק בו – דמותו רק הולכת וגדֵלה בעיניי. יחיד בדורו. באמת יחיד בדורו. בטוחני כי אם יכול היה לבקש לו גלעד לפועלו, הוא לא היה בוחר בטקס או בפרס כלשהו, אלא רק בהמשכה של הממלכתיות הישראלית. לא רק למען זכרו או מורשתו של דוד בן גוריון אלא בעיקר למען עתידנו  -כאומה עצמאית במדינה עצמאית, בארץ ישראל. מי יתן ונדע גם אנחנו, להעצים את אותה ממלכתיות ישראלית אשר תשוב ותחבר אותנו זה לזה, ויחד – אל היסודות החשובים לנו באמת. יהי זכרם של דוד בן גוריון ורעייתו פולה, ברוך ונצור בלב האומה לעולמי עד.